ישנה קבוצה קטנה של בערך 10-20 אנשים בגילאים בין 70 ל30 שאני מכירה מגיל 10 חלקם הכרתי קצת יותר מאוחר חלקם נעלמו עם השנים, עם האנשים האלה הייתי נפגשת פעם בשבוע, הייתי מקשיבה להם, מנסה לספוג קצת מהמדהימות שלהם, הייתי צוחקת איתם וחושבת איתם, הייתי לומדת מהם ולומדת אותם, מעבר למה שהם לימדו אותי כחלק מהחומר, הם לימדו אותי המון על עצמי, על החיים, על הכוח שיש לי, על כמה שבן אדם אחד יכול לשנות, וכמה שבן אדם אחד שמוקף באנשים שמאמינים בו יכול לשנות פי 1000, למרות שמגיל 10 גבהתי חצי מטר ואת חלקם אפילו עברתי בגובה, לעולם אני אסתכל על האנשים האלה מלמטה, הם היו בשבילי תמיד כמו מין מועצת חכמים שגויסה על ידי כוחות עליונים, וגם כשאחד עזב, או כשמישהו הצטרף, הם אף פעם לא עזבו את הלב שלי, שם תמיד יש להם הילה של אור שחודר לכל מי ששומע, ואולי כולם היו ככה אבל אני חושבת שאני נורא סמכתי על כל האנשים האלה, במובן קצת מוזר, כאילו הם סופרמנים שיוכלו לעזור לי בכל סיטואציה שאצטרך, והם חלק עצום מהילדות שלי והזיכרונות שלי והיה לי כל כך קשה לעזוב אותם.
והיום, תוך ריפרוף קלוש בפייסבוק קיבלתי התראה שמזכירה למי שרוצה לבוא לטקס לזכר אחד מהם שנפטר בשבוע שעבר, ופתאום הרגשתי איך בועת זכוכית גדולה שכלאה את כל האמונה שהייתה לי שהם אנשים נצחיים ושגם הילדים שלי יזכו להתחמם באורם, מתנפצת לי ממש מעל הראש ואני לא יכולה לברוח לשום מקום בלי להיפצע, אז ברחתי לכאן, הדרך הכי פחות מלאת זכוכיות, כאן הדם ניקז למקלדת המחשב והכאב נכלא בין קירות המסך, במקום להינקז לרצפה ולכאוב בתוכי. ואני לא מבינה איך זה קורה, איך אנשים שנתנו את כל מה שיש להם נלקחים בטרם עת ?
מה אני אמורה עכשיו לעשות כשהראש שלי מלא בחישוב הגילאים של השאר, לראות אם לילדיי יהיה סיכוי לפגוש אותם. ובעצם מי ימשיך את דרכם? מי יהיה הבא שיקבל בזרועות פתוחות קבוצה מפוחדת ומתרגשת של ילדים בני 10 ויעביר אותם מסע של 6 שנים שמעטים זוכים לו ומי שמעריך אותי יעריך אותו לכל החיים, מי יבין ויסביר ויהיה הכי נכון בעולם, ידע הכל ויחייך ויזכור את שמותיהם למרות הכמות הגדולה, מי יגרום להם להסתכל עמוק לתוך עצמם, להגיד "אני יכולה, אולי אני לא מוכשרת כלכך במה ששאר הילדים טובים בו, אבל עכשיו אני יודעת, בזכותם, שאני יושבת במקום שאליו אני שייכת, שבו אני יכולה להיות עצמי ולעשות משהו שאני אוהבת וטובה בו, אני יכולה לשנות משהו, אני יכולה להשפיע, ואם לא הייתי מגיעה לכאן, קטנה ומפוחדת בגיל 10, לא הייתי מי שאני", מה יעשו הילדים שגורלם שלוב במקום, והמקום כבר לא יהיה שם בשבילם ?
דיי
הכוחות שלי עוזבים אותי בימים אלו אחרי 10 דקות של קושי
הלב שלי מעביר דם מהר פתאום
ובגלל המהירות אין חמצן
ואני לא נושמת יותר
ואני רוצה לחזור לנשום
אני רוצה להרגיש אויר בריאות
אבל לא
הראש כואב והידיים כבדות
העיניים שורפות והבטן צובטת
ואני ממש מנסה להיות שמחה
ואופטימית
אבל מדי פעם פשוט חוזר הכאב
והנשימה נעלמת שוב
ואני נאבדת בהכחשות של עצמי
לא יודעת כבר מה אמיתי ומה סתם שכנעתי את עצמי
והכל מעורפל
ואז המוח שלי פוצח בשביתה
נבצר
אין יוצא ואין בא
ואני לא יכולה לכתוב יותר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
