דברים שרציתי לומר

קשה לי לדמיין את האנשים והעולם מהתמונות שחור לבן של סבא - בצבע.

סבא שלי נפטר לפני כמעט 40 שנה, כיוצא בזאת מעולם לא נפגשנו

לפעמים אני חושבת כמה שזה חבל, כמה שסבא היה עוזר אם הוא היה כאן עכשיו

כמה שהוא היה עוזר בכל הריבים המשפחתיים שהתחילו לצוץ כמו פיטריות אחרי הגשם ישר אחרי שסבתא מתה.

אבל אין מה לעשות, ואין יותר סבא.

אז מה שנותר לי, הוא להתבונן בתמונות שחור לבן, ולנסות לתאר לעצמי איך היה אם הוא לא היה מעשן כמו ארובות חדרה.

ומידי פעם צצה תמונה - היי זה אבא ? לא זה סבא ! ואני פתאום רואה את הדימיון המטורף שאין בין אבא לסבתא, ומבינה מאיפה הגיעו תווי הפנים,

ואיתם הסבל של אבא בהתבוננות בתמונות השחור לבן האלו. כי כשאבא מת כשאתה בן 20 ולא ראית אותו שנה, אז אתה לא מתגבר, לעולם.

אז סבא שלי בשחור לבן, אני בטוחה שהיית מלא בצבעים. תסלח לי שאני ככה מוציאה דיבתך, אך אני עוד לא סלחתי על איך שעזבת את אבא.

אבל אני תמיד אוהבת אותך, בזכותך אני כאן, זאת אומרת ספציפית במקום בו אני כותבת לך כרגע. אתה יודע על מה אני מדברת

מקווה שהפסח למעלה טעים ולא כשר, ושאתה לא מאוכזב מידי, הוא באמת משתדל. רוב הזמן.

קסם דה פאנק, הנכדה שמעולם לא פגשת, אבל רואה אותך מידי יום בעיניים של אבא.

משהו בדרך שאת שומעת את הציוץ של הציפורים ואת הבכי שלי

משהו ברגע ההוא שעינייך מתרככות למראי

גורם לי להבין שאין לי צורך באף אחת אחרת

אני לא אעזוב אותך

את יודעת שליבי שלך