זהו עוד בלוג לא פעיל

בבוקר יום א', הזברה קמה. פשטה את הפיג'מה, ולבשה כמובן מכנסיים וחולצה. היא לקחה גם סוודר, כי קר בחוץ, ויצאה לעבודה. כמו בכל יום ראשון, פגשה את עמיתיה, כולם לבושים במכנסיים וחולצה. זברים וזברות, כולם לבושים אותו הדבר. הזברה עמדה מול מסך המחשב ובהתה בקבצים שהיא צריכה למיין. כך כמו בכל יום.
"אהה…" נאנחה הזברה. תחושת יאוש בלתי נסבלת עלתה בגרונה. הזברה לא הייתה מסוגלת יותר לחיות בשגרה הזו. אך היא ידעה כי אין לה מה לעשות בעניין. זו המסורת, כך קורה בכל יום א'. היא ידעה שתחזור הביתה, תחליף לפיג'מה ותלך לישון. וכך עשתה.
בליל יום א' הזברה נמה. בבוקר יום ב', הזברה קמה. פשטה את הפיג'מה, ולבשה את בגדי ההתעמלות, כמו בכל יום ב'. רגע לפני שפתחה את הדלת, הזברה התחרטה. היא פשטה את בגדי ההתעמלות והביטה בארון. ניצוץ של תשוקה הופיע בעיניה, ניצוץ שלא היה שם כבר הרבה זמן. הזברה החליטה לעשות משהו שונה. בלי לחשוב יותר מדי, היא חטפה מהארון חצאית ארוכה והחליטה ללבוש אותה היום. את בגדי ההתעמלות היא תשמור לפעם אחרת, החליטה. היא ברחה מהבית, כי היא כבר מאחרת, והגיעה בריצה לעבודה.
הזברות והזברים, כולם לבושים באותם מכנסי התעמלות וחולצה, מוכנים לאימון של ימי שני בצהריים, הביטו בפליאה על הזברה.
            "מה זה?" שאלה רוזי בתמיהה.
            "מה הבעיה?"  השיבה הזברה, כאילו הדבר היה מובן מאליו.
            "יום שני היום! מה זו פיסת הבד המוזרה שעליך היום?" שאלה רוזי בעויינות.
הזברה התעלמה מהשאלה והמשיכה בעבודתה. במשך כל היום ראתה את המבטים של השאר נעוצים בה. אף על שהיה לה ברור שהמבטים האלו אינם באים מכוונה טובה, הזברה דווקא נהנתה מהם במידת מה. כך חלף לו יום ב'.
בבוקר יום ג', הזברה קמה וכמובן פשטה את הפיג'מה. היא הביטה בסרבל שהייתה רגילה ללבוש בימי שלישי, אך החום הנורא היום הוציא לה את החשק ללבוש בגד חם ומסורבל כל כך כמו סרבל. טרחה וטרחה, ובחרה לעצמה להיום מכנסיים קצרים וגופייה.
            "איזה בושה מהלכת…" הזברה שמעה את הלחישות של השאר.
            "היא לא צריכה לצאת מביתה כך בימי שלישי. זה לא מכבד!" שמעה את דבריה של רוזי.
הזברה התעלמה מהם והמשיכה בעבודה. יחד עם העלבונות שספגה מעמיתיה, הזברה חשה שחרור רב כשעשתה כרצונה. היא המשיכה בשלה. כך, ביום ד' הזברה פשטה את הפיג'מה, ולבשה מכנסיים וז'קט. ביום ה' לבשה מכנסי טייטס שחורים, וביום ו' הזברה קמה, פשטה את הפיג'מה והחליטה אחרי רגע ללבוש אותה בחזרה. "מדוע לא להגיע עם פיג'מה לעבודה?" חשבה הזברה.
התגובות היום היו החריפות ביותר. עמיתיה התרגזו מאוד והקניטו אותה במשך כל היום.
            "יש לאסור על כך! אסור להגיע לעבודה עם פיג'מה!" נהמה אחת הזברות.
            "פשוט בושה וחרפה" אמרה אחת אחרת.

לקראת הצהריים, סיום יום העבודה המקוצר של ימי שישי, הזברה ארזה את דבריה והתכוונה לחזור לביתה.
            "לאן את חושבת שאת הולכת?" שאלה רוזי, כשחסמה לה את הדרך.
            "אה… הביתה…" ניסתה להתחמק ממנה הזברה, אך לרוע מזלה הצטופפו שאר הזברות והזברים לחסום לה את היציאה. הזברה ניסתה להידחף דרכן, ונכשלה. השאר גברו עליה, חסמו לה את הדרך והחלו לדחוף אותה אחורנית. הם בעטו בזברה, הוציאו אותה משיווי משקל, הקיפו אותה ולעגו לה. הזברה נפלה, כאשר ראשה ניטח בקרקע. השאר נראו מרוצים רק כעת. הם התפנו מהמקום והשאירו את הזברה שם.  בבוקר יום שבת, הזברה כבר לא קמה. גם לא ביום א' או ב', ולא בימים שאחריהם. הזברה נשארה שם. לובשת את הפיג'מה לנצח. וזו הסיבה - אם אי פעם תהיתם - מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה.