זהו עוד בלוג לא פעיל

אתמול
אני החלטתי שאני אכרות את הלשון. שקלתי לעשות זאת כבר הרבה זמן, ואתמול גיבשתי את
דעתי בנוגע לכך. אני אלך לד"ר אלן, מומחה בכירורגיה שהוא גם במקרה אחד מחברי
הטובים, ואבקש ממנו לכרות את לשוני. כפי שאני מכיר אותו, הוא לא יסרב. הוא אדם
נחמד ואכפתי שאוהב לעזור לאחרים, במיוחד אם הם חברים שלו, כך שלא תהיה לו בעיה
לעשות לי טובה קטנה ולכרות לי את הלשון. ברגע זה אתם ודאי תוהים מה גורם לאדם
להחליט דבר כזה, אז אני אסביר. ראשית, אני עושה את זה מרצוני החופשי. אף אחד לא
מחזיק אותי כבן ערובה או משלם לי כדי לעשות את זה. שנית, זה לא רעיון מטופש כלל
וכלל. אני יודע שאתם לא מאמינים לי, אז נעבור לסעיף הבא: שלוש, מעורבת בעניין
בחורה. "הו, כמובן. בכל מעשה מטופש של גבר מעורבת בחורה," זה מה שאתם
חושבים לעצמכם, לא? אז אתם טועים. אני לא עושה זאת כדי "לתפוס" סתם
בחורה. מדובר פה באהבת אמת, ולמעשה, היא כבר שלי. אני רק רוצה להבטיח שהמצב ישאר
כך.

אני
יודע עליה הכל. בעצם, לא הכל, אבל הרבה דברים, ושמה הוא לא אחד מהם. היא אף פעם לא
אמרה לי מה שמה, ואני אף פעם לא שאלתי. בכלל – אנחנו לא שואלים אחד את השני הרבה
שאלות, ולכן גם לא מקבלים הרבה תשובות. אפשר בהחלט לומר שאנחנו לא זוג פטפטני, אבל
זה לא מפריע לנו לדעת כמעט הכל זה על זו. המצב היה כך כבר מן הדייט הראשון, פרט
לחלק של לדעת הכל זה על זו – זה לקח שנתיים נוספות של זוגיות.

הדייט
הראשון שלנו היה במסעדה. מסעדה יקרה בצפון תל אביב. לא מסוג המקומות שאני הייתי
בוחר לדייט ראשון, אבל היא זו שהזמינה אותי.

            "את, אה…" אמרתי, והבנתי
שאני למעשה לא יודע את שמה. לא יכולתי להמשיך. עמדתי בפתח המסעדה והסתכלתי לתוך
עיניה. עיניים שחורות וגדולות, כאלו שלא ראיתי אצל אף אדם אחר.

            "כן. זו אני. שניכנס?" היא
ענתה בקול עדין. שמחתי על תשובתה. התשובה הפשוטה הזו הצילה אותי מרגע שהיה עלול
להיות פתיחה נוראית לדייט ראשון. נכנסנו למסעדה, והמארחת הובילה אותנו לשולחן
שלנו.

התישבנו
זה מול זו ועיינו בתפריטים בלי לומר דבר. אני גיבשתי את דעתי על מנת פסטה בעלת שם
מגונדר ומחיר בהתאם, והוא עוד היה מן הזולים בתפריט. הסתכלתי לעברה, לראות אם גם
היא כבר החליטה איזו מנה להזמין. היא קלטה מייד את הבעת הפנים שלי והבינה מה
התכוונתי לשאול, והנהנה בתגובה. סימנתי למלצר לבוא.

            "אתם מעוניינים להזמין?"
הוא שאל.

            "כן, בבקשה, אני אשמח לקבל מנת
פסטה פורטפייה," אמרתי, כשאני משתדל לא לעוות את השם.

"ואת,
גבירתי, מה בשבילך?" שאל המלצר. היא אמרה "זה," מצביעה על מנה
בתפריט, ומיהרה להוסיף "בבקשה" כשראתה את הבעת הפנים המבולבלת מעט של המלצר.

היא
לבשה מעין שמלה לבנה. אני אומר "מעין" כי זו לא הייתה לגמרי שמלה, אלא
יותר תערובת בדים לבנים שנתפרו יחד ללא תבנית ברורה. בחנתי ארוכות את בגדיה ואת
פניה. כשהגעתי לבחון את עיניה בשנית, שמתי לב שהן מופנות אלי, וכנראה היו כך כל
הזמן הזה. רק אז הבנתי שהסתכלתי עליה יותר מדי זמן שבו לא אמרתי דבר. כעת הסתכלנו
אחד לשנייה בעיניים, ולא אמרנו דבר. חיפשתי משהו לומר. כל דבר שיחלץ אותי מהשתיקה
המביכה הזו. שום דבר לא עלה במוחי, תודעתי התרוקנה ממחשבות והתמלאה במבט עינייה.
ניסיתי בכוח להוציא משפט הגיוני מהפה.

            "זה בסדר," היא אמרה
בנינוחות כשראתה אותי נאבק בשקט. "השתיקה אינה מביכה אותי." הרגשתי שזהו
הדבר הנכון ביותר ששמעתי בחיי. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה לבלות את שארית
חיי לצידה. את שאר הדייט בילינו בלי לומר מילה, וזה לא הפריע לנו להכיר זה את זו.

בילדותי
הייתי אדם שתקן, ולא מפני שהייתי ביישן, אלא פשוט כי בדרך כלל לא היה לי מה להגיד.
גם כאשר היה לי מה לומר, משפט בודד הספיק לי. בעיני הרבה אנשים הדבר לא מצא חן.
המורות בבית הספר האשימו אותי שאני לא מקשיב בשיעורים. לכל המורות הייתה אותה הבעת
פנים כאשר הן חילקו לי מבחנים, מין הבעה כזו ששואלת וקובעת בו זמנית, "איך
יתכן שאתה כל כך טיפש ועדיין מצליח לקבל ציונים טובים? אתה ודאי מעתיק ממישהו."
גם הוריי לא היו מרוצים מזה. אמי שלחה אותי לפסיכולוג כדי להבין למה אני מעדיף
לשבת בצד ולשתוק מאשר לשחק עם חברים.

השתיקה
הייתה טובה לי. בגלל כל הלחץ שהפעילו עלי ההורים והפסיכולוג, התרגלתי בסופו של דבר
למוסכמות החברתיות של העולם. התחלתי לנהל שיחות, להכיר חברים ואפילו, אחרי כמה
שנים, לנהל מערכות יחסים רומנטיות. כולם היו מרוצים ממני על התהליך – ההורים,
המורים וכמובן הפסיכולוג – אבל בעיות הן כל מה שאני השגתי מזה. התרגלתי לחשוב על
השקט  כאויב, כדבר מביך שיש להימנע ממנו,
בזמן שהייתי זקוק נואשות לשקט. האשלייה הזו אכן לא החזיקה הרבה זמן. למעשה, זו
הסיבה שנפרדתי מחברתי הראשונה. כשהייתי צריך את השקט שלי, היא הייתה בטוחה שאני
שונא אותה או כועס עליה, והיא כעסה עלי על כך שאני אדיש כלפיה ורצתה שאני אגיד
משהו.

במקום
לחשוב מה טוב לי ולא בהכרח טוב לחברה, המשכתי לשקר לעצמי. כך עשיתי עד שפגשתי
אותה, זו שפתחתי את הסיפור בכתיבה עליה. אנחנו יחד כבר שנתיים, שבהן דיברנו –
תאמינו או לא –  אפילו פחות מאשר בדייט
הראשון שלנו. לכן היא כל כך מושלמת. וכדי להבטיח שהיא תישאר איתי, אני מתכוון
לכרות את הלשון. זו תהיה התחייבות לשנינו: גם כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לשמור
את השקט שלי בלי להכנע, וגם התחייבות כלפיה. התחייבות לשקט, שעליו בנינו את כל
מערכת היחסים בינינו.

אני אלך
לכרות את הלשון. זה כבר סופי. יש לי תאריך לניתוח והכל. אכרות את הלשון וגם את
מיתרי הקול. אוציא ממני את כל מה שעלול להפר את השקט. חיפשתי באינטרנט ומצאתי גם
שסתום שמכניסים לגרון שמונע נחירות או חריקות מהאף, אז אתקין אותו על הדרך. את הלשון
הכרותה אני אשים בקופסה יפה. כבר קניתי את הטבעת בשכר של חצי משכורת. חשבתי שאני
אשחיל את הטבעת על הלשון הכרותה, ואציע לה כך. היא עומדת למות על זה.