זהו עוד בלוג לא פעיל

סיפור עצוב וחסר פואנטה על מצפּוּן

המשפט האחרון שיוגב שמע מִנוֹעה לפני שנפרדו היה "אתה אידיוט חסר מצפון". יוגב לא התייחס לדברים שנועה מטיחה בו. הוא לא טרח להתנצל או אפילו להביע טיפת עניין בטענות של נועה כנגדו, ופשוט טרק את הדלת ולא ראה אותה שוב אף פעם. למעשה, נועה טעתה. יוגב אמנם היה אדיוט במידת מה, אך לא חסר מצפון. אף על פי שלא השתמש בו יותר מדי – דווקא היה לו מצפון.

יוגב רכש את מצפונו בגיל 15. זה הגיל בו חלק קטן מהנערים מחליטים שהגיע הזמן לרכוש מצפון, וחלק גדול מהנערות. יוגב רצה להיות בין הראשונים שיש להם מצפון, לכן ניגש לחנות יוקרתית שמוכרת מצפונים, שיקול דעת, חכמה ורגשות שונים בתפזורת שנמכרו לפי משקל. יוגב חשב שמצפון חדש, נקי וטהור עשוי לעזור לו בחיים, במיוחד עם בנות. הוא חסך סכום נכבד של דמי כיס לקניית המצפון ורכש בחנות מצפון חדש ואיכותי, מתוצרת יפנית, כזה שאחרים יקנאו כשידעו שיש לו אותו. הוא בזבז עליו הרבה כסף וקנה יחד איתו קצת ביטחון עצמי, כי אמא אמרה שחסר לו.

הכסף שהלך על המצפון החדש היה מבוזבז לחלוטין. יוגב הלך עם המצפון בשבוע הראשון לאחר הקניות ועשה כל שהוא אמר לו לעשות. אחרי שבוע, לאחר שהפסיקו לשלאול אותו על החדש שקנה, יוגב הפסיק ללכת עם המצפון והשאיר אותו במגירה בבית. לתקופה מסוימת לקח איתו את המצפון כאשר ניסה להתחיל עם בנות, עד שראה כי המצפון לא עוזר לו כפי שציפה. אפילו שהיה מאוכזב מהתוצאות, יוגב לא החזיר את המצפון לחנות. הוא נמנע להחליפו בעוד ביטחון עצמי כי שמע כמה מקרים בהם נערים מתו ממנת יתר של ביטחון עצמי. הוא לא חשק במוצרים נוספים מהחנות – חכמה נראתו לו כדבר מיותר, הייתה לו די והותר שמחת חיים ובהחלט לא נזקק לדיכאון. כך יצא שהמצפון שלו נשאר במגירה בביתו.

אחרי חצי שנה, המצפון של יוגב התחיל להציק לו. המצפון דרש מיוגב שיקשיב לו, נאם לו על מוסר ואיים עליו שאם לא יקשיב לו הוא עלול להיפגע. בכל פעם שיוגב שמע את המצפון שלו, הוא הרגיש מעין דפיקה משונה בבטנו, כאילו הלב שלו דופק על צד חזהו כמבקש לצאת. הלב דפק ודפק על הדלת ללא מענה, כי יוגב לא פתח לו. הלב דפק כל כך חזק עד שנוצר ליוגב חור בצד שמאל של החזה. אך ליוגב זה לא היה אכפת. הוא המשיך להתעלם מהמצפון שלו, עם חור בלב או בלי. יוגב סמך על שיקול הדעת שלו, במחשבה שידע מתי להשתמש במצפון.

אחרי שנה בשבי, בדיוק ביום שיוגב עזב את נועה, המצפון החליט לברוח. באותו היום, יוגב החליט לבדוק מה מצב המצפון שלו. הוא פתח את המגירה הנעולה שבה החזיק את המצפון. ברגע שפתח אותה, המצפון קפץ על שולחן הכתיבה והתחיל לצעוק על יוגב: "איך אתה מחזיק אותי פה ככה?! אתה יודע כמה זמן אני תקוע כאן?! חתיכת ילד אידיוט!" ואחר כך הוסיף כמה קללות.

ליוגב כבר נמאס לשמוע תלונות מהמצפון - הרי הוא לא עזר לו אף פעם. הוא תפס את המצפון באגרסיביות באצבעותיו והפיל אותו לפיו. הוא חשב שזו תהיה שיטה יעילה להשתקתו. שיטה זו יכלה לעבוד אלמלא החור שבליבו. המצפון רץ דרך החור, קפץ ארצה ונס כמה שיותר מהר, כשבדרכו החוצה זרק ליוגב כמה קללות נוספות.

המצפון של יוגב היה יצור מגעיל במיוחד. הוא לא הפסיק לקלל אף פעם ונתן עצות גרועות המיוחד בכל הקשור במוסר. ציוניו בבית הספר למוסר היו גרועים במיוחד מפני שהוא אף פעם לא הגיע לשיעורים. הוא הפסיק לחלוטין ללמוד בבית הספר כשהגיע לכיתה י"א. שנה מאוחר יותר נתפס כשניסה לגנוב מכונית ושוחרר עם אזהרה בזכות שוחד נאה. הוא הספיק להיגמל מעישון שלוש פעמיים ופעם אחת מאלכוהול, והיה חוזר להרגליו הישנים אילולא היה נעול במגירה של יוגב במשך חצי שנה. לחנות היוקרתית הוא הצליח להתקבל רק בזכות בן דודו שעבד בחנות ומסמך קורות חיים מפוברק.

המצפון רץ במורד הרחוב, בציפייה למצוא בעלים אחרים שישמחו לקבלו, בכל זאת – הוא היה מצפון איכותי ויקר, במצב חדיש, יד שנייה מאידיוט.

"דינג-דונג," אמר הפעמון בפתח הבית של משפחת כץ כשלחץ עליו המצפון. דינה כץ פתחה את הדלת כעבור כמה רגעים.
            "כן?" שאלה.
            "שלום…" ענה המצפון בהיסוס.
            "שלום, מה אתה צריך?"
            "אני מצפון, במצב טוב, עם מוסר מעולה. אני מחפש לי בעלים חדשים. ברחתי מהבעלים הקודמים אחרי…"
            "לא תודה, איננו מעוניינים. בהצלחה!" ענתה דינה וטרקה את הדלת.

המצפון המשיך בחיפושיו ועבר לבית הבא ברחוב. גם שם קיבל תשובה שלילית. כך המשיך עד קצה הרחוב, ועד קצה הרחוב שאחריו, כאשר הדלת נטרקת בפניו בכל פעם מחדש. אף על פי שהמצפון לא נעלב – לזה לא הייתה לו יכולת רגשית מספקת – הוא התייאש לגמרי. עם מעט הכסף שהיה בכיסו הוא קנה בירה, אחרי כשנה שלא שתה, כדי להתנחם. הוא נרדם בפינת הרחוב ליד הומלס ואחד שברח מבית משוגעים. גם למחרת קנה שתי בירות וישן ברחוב. כמה ימים אחר כך שדד אישה זקנה ועם הכסף קנה בקבוק וודקה. כך עבר כמעט חודש, המצפון שוב התמכר. כמה ימים אחר כך, המצפון נמצא ללא רוח חיים באותה הפינה, עם שתי דקירות בחזהו, כנראה בגלל קטטה. וזהו, זה הסוף, כפי שאמרתי, סיפור עצוב וחסר פואנטה על מצפוּן. 

בבוקר יום א', הזברה קמה. פשטה את הפיג'מה, ולבשה כמובן מכנסיים וחולצה. היא לקחה גם סוודר, כי קר בחוץ, ויצאה לעבודה. כמו בכל יום ראשון, פגשה את עמיתיה, כולם לבושים במכנסיים וחולצה. זברים וזברות, כולם לבושים אותו הדבר. הזברה עמדה מול מסך המחשב ובהתה בקבצים שהיא צריכה למיין. כך כמו בכל יום.
"אהה…" נאנחה הזברה. תחושת יאוש בלתי נסבלת עלתה בגרונה. הזברה לא הייתה מסוגלת יותר לחיות בשגרה הזו. אך היא ידעה כי אין לה מה לעשות בעניין. זו המסורת, כך קורה בכל יום א'. היא ידעה שתחזור הביתה, תחליף לפיג'מה ותלך לישון. וכך עשתה.
בליל יום א' הזברה נמה. בבוקר יום ב', הזברה קמה. פשטה את הפיג'מה, ולבשה את בגדי ההתעמלות, כמו בכל יום ב'. רגע לפני שפתחה את הדלת, הזברה התחרטה. היא פשטה את בגדי ההתעמלות והביטה בארון. ניצוץ של תשוקה הופיע בעיניה, ניצוץ שלא היה שם כבר הרבה זמן. הזברה החליטה לעשות משהו שונה. בלי לחשוב יותר מדי, היא חטפה מהארון חצאית ארוכה והחליטה ללבוש אותה היום. את בגדי ההתעמלות היא תשמור לפעם אחרת, החליטה. היא ברחה מהבית, כי היא כבר מאחרת, והגיעה בריצה לעבודה.
הזברות והזברים, כולם לבושים באותם מכנסי התעמלות וחולצה, מוכנים לאימון של ימי שני בצהריים, הביטו בפליאה על הזברה.
            "מה זה?" שאלה רוזי בתמיהה.
            "מה הבעיה?"  השיבה הזברה, כאילו הדבר היה מובן מאליו.
            "יום שני היום! מה זו פיסת הבד המוזרה שעליך היום?" שאלה רוזי בעויינות.
הזברה התעלמה מהשאלה והמשיכה בעבודתה. במשך כל היום ראתה את המבטים של השאר נעוצים בה. אף על שהיה לה ברור שהמבטים האלו אינם באים מכוונה טובה, הזברה דווקא נהנתה מהם במידת מה. כך חלף לו יום ב'.
בבוקר יום ג', הזברה קמה וכמובן פשטה את הפיג'מה. היא הביטה בסרבל שהייתה רגילה ללבוש בימי שלישי, אך החום הנורא היום הוציא לה את החשק ללבוש בגד חם ומסורבל כל כך כמו סרבל. טרחה וטרחה, ובחרה לעצמה להיום מכנסיים קצרים וגופייה.
            "איזה בושה מהלכת…" הזברה שמעה את הלחישות של השאר.
            "היא לא צריכה לצאת מביתה כך בימי שלישי. זה לא מכבד!" שמעה את דבריה של רוזי.
הזברה התעלמה מהם והמשיכה בעבודה. יחד עם העלבונות שספגה מעמיתיה, הזברה חשה שחרור רב כשעשתה כרצונה. היא המשיכה בשלה. כך, ביום ד' הזברה פשטה את הפיג'מה, ולבשה מכנסיים וז'קט. ביום ה' לבשה מכנסי טייטס שחורים, וביום ו' הזברה קמה, פשטה את הפיג'מה והחליטה אחרי רגע ללבוש אותה בחזרה. "מדוע לא להגיע עם פיג'מה לעבודה?" חשבה הזברה.
התגובות היום היו החריפות ביותר. עמיתיה התרגזו מאוד והקניטו אותה במשך כל היום.
            "יש לאסור על כך! אסור להגיע לעבודה עם פיג'מה!" נהמה אחת הזברות.
            "פשוט בושה וחרפה" אמרה אחת אחרת.

לקראת הצהריים, סיום יום העבודה המקוצר של ימי שישי, הזברה ארזה את דבריה והתכוונה לחזור לביתה.
            "לאן את חושבת שאת הולכת?" שאלה רוזי, כשחסמה לה את הדרך.
            "אה… הביתה…" ניסתה להתחמק ממנה הזברה, אך לרוע מזלה הצטופפו שאר הזברות והזברים לחסום לה את היציאה. הזברה ניסתה להידחף דרכן, ונכשלה. השאר גברו עליה, חסמו לה את הדרך והחלו לדחוף אותה אחורנית. הם בעטו בזברה, הוציאו אותה משיווי משקל, הקיפו אותה ולעגו לה. הזברה נפלה, כאשר ראשה ניטח בקרקע. השאר נראו מרוצים רק כעת. הם התפנו מהמקום והשאירו את הזברה שם.  בבוקר יום שבת, הזברה כבר לא קמה. גם לא ביום א' או ב', ולא בימים שאחריהם. הזברה נשארה שם. לובשת את הפיג'מה לנצח. וזו הסיבה - אם אי פעם תהיתם - מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה.