זהו עוד בלוג לא פעיל

זה היה בבוקר יום שישי, כשניתאי התעורר שעתיים מאוחר מהרגיל. אחרי שורה ארוכה של קללות, הוא קם מהמיטה וצחצח שיניים. הוא שטף פנים, הסתרק והתלבש. כעת הוא היה מוכן לצאת באיחור לא קל לעבודה, רק הנעליים נשארו לו ללבוש. ניתאי תמיד השקיע בבחירת הנעליים, גם בימים כאלו, כשהוא מאחר לעבודה. לעומת הנעליים שלו, בבחירת הגרביים הוא מעולם לא השקיע. מובן שהדבר הרגיז מאוד את הגרביים. הם לא אהבו את היחס המועדף של ניתאי לנעליים, ואת המעטתו בערכם. ניתאי חטף מהמגירה את יוסף, גרב שחור, ובת זוגתו אסתר. אם ניתאי היה משקיע זמן רב יותר בהיכרות עם גרביו, הוא היה יודע שליוסף יש צד מוסלמי במשפחה, ולכן ביום שישי הוא מעדיף לנוח, מתוך כבוד. אך ניתאי, כנאמר, לא התעניין בגרביו כמו נעליו, והתעלם מבקשותיהם של הגרביים.
            "ניתאי, אתה יודע שהיום הוא יום שישי."
            "אני יודע, אז מה?"
            "אז אולי תבחר גרביים אחרים להיום."
            "אני ממהר. אין לי זמן לזה. חוץ מזה, יוסף, אתה גרב."

המשך יבוא.

זמן רב עבר מאז הפעם
האחרונה בה שיחקתי שחמט. המשחק הזה מעולם לא היה חשוב עבורי. כך לפחות, עד אותו
היום בו חזרתי לשחק.

יום העבודה נגמר. עוד
יום של עבודה משעממת בהיי-טק. כמה מחברי למשרד ישבו ושיחקו שחמט, על שולחן הפיקניק
שבדשא. מאחר שהישיבה המתוכננת בוטלה, סיימתי לעבוד שעתיים לפני שהייתי אמור. אם
אצא לביתי עכשיו, חשבתי, בין כה וכה אצטרך לחכות שעות בפקקים של השעה חמש, כך שזו
לא תהיה בעיה לנצל השעה הקרובה בצפייה במשחק שחמט. בלי לומר מילה, התיישבתי לידם וצפיתי
במשחק. ערן, שעבד במשרד הסמוך, שיחק בלבנים, נגד אדם שאיני יודע את שמו. השניים
שיחקו מהלכים מבריקים במיומנות רבה. שלושה משחקים נוספים עברו. בשניים מהם ערן
ניצח. בסיום המשחק הרביעי, מי שלא ידעתי את שמו פרש והלך לדרכו. הוא לחץ את ידו של
ערן, לקח את תיקו ופנה לעבר החנייה.

חשבתי שכעת, אחרי
ארבעים דקות של צפייה בשחמט, כדאי שגם אני אצא לדרכי. לפני שהספקתי לקום, ערן סובב
אליי את הלוח וסידר את הכלים. טוב נו, חשבתי, שיהיה משחק אחד. חוץ מזה, לא שיחקתי
שחמט כבר, כמה זמן? לא יזיק לי להפעיל את הראש.

שיחקתי את הלבנים,
ופתחתי בפתיחה הסקוטית שזכרתי. ערן הביס אותי בקלות. הדבר לא הפתיע אותי, מאחר שלא
נשאר בזכרוני הרבה מעבר לפתיחה סקוטית. אחרי המשחק הזה שיחקתי עוד אחד, וגם בו
הפסדתי. אחריו הגיע עוד שני משחקים. מסביבנו כבר נהיה חשוך. לא נשאר מלבדנו אדם,
אך זה לא נראה כאילו זה הפריע לו. גם העובדה שניצח בכל אחד מהמשחקים, לא הורידה
מתשוקתו לשחק. אני הייתי ממוקד עד כדי כך שלא שמתי לב לחשכה והשעה המאוחרת. רק בתום
המשחק העשירי הבטתי בשעון. שמונה וחצי. ערן הסתכל עלי מביט בשעון, וכנראה שהבין את
הרמז, למרות שלא התכוונתי לרמוז דבר.

"אה..
טוב, כבר מאוחר... ו..." מלמלתי, כמעט לעצמי.

ערן לא אמר דבר. רק
הסתכל לי בעיניים במבט ריק מתוכן. לא ידעתי אם הבין את המלמול, או שכרגיל לא היה לו
מה לומר. הוא לא אדם דברן במיוחד. לקחתי את תיקי בידי, ועזבתי. כשהבטתי לאחור, ערן
עדיין היה שם, ולא נראה כאילו יש לו איזושהי כוונה לזוז. למה הוא נשאר שם? עכשיו
הוא משחק עם עצמו? חשבתי בגיחוך. נכנסתי למכונית והתנעתי. בחצי הדרך הביתה הבנתי
שמשהו מטריד אותי. אבן מעיקה יושבת על ליבי. אני מרגיש אותה באופן ודאי. היא בטוח שם.
אם אמשש את ליבי בוודאי ארגיש אותה יושבת שם בלי לומר דבר. ולא אוכל להזיז אותה.
כדי להזיז אותה ידרשו מאמצים רבים יותר. חשבתי שאלו בוודאי ההפסדים שלי. עשרה מהם,
ברציפות. אני אמנם לא בן אדם תחרותי, ובטח שלא אכפת לי ממשחקים חסרי משמעות כאלו,
אבל בכל זאת עשרה הפסדים ברצף יכולים לדכא אותי. כך לפחות חשבתי אז.

כשהגעתי הביתה, פשוט לא
היה לי כוח לעשות כלום. הרגשתי מדוכא וטרוד. ראשי היה במקום אחר, שאיני יודע מהו.
אותו מקום שאליו הלך ליבי. חיממתי לעצמי ארוחת ערב מהשאריות של אתמול. אכלתי
בשתיקה. ציחצחתי שיניים והתקלחתי, בצורה מכאנית כל כך. הרי בלי לב ומוח, מה אני,
אם לא יותר ממכונה? בדרכי למיטה, אימי התקשרה אליי. מה אימי רוצה ממני עכשיו?

            "היי, כבר התקשרת היום
לעמרי?" איזו סיבה יש לי להתקשר אל בן דודי? משהו קרה לו? חשבתי.

            "למה שאתקשר אליו?"

            "הוא בן 10 היום. תתקשר להגיד
מזל טוב!"

            "אה... בסדר. תודה שהזכרת
לי."

            "אין בעיה. טוב, נדבר. ביי"

            "ביי."

לא ניהלתי שיחה כל כך
קצרה עם אמא שלי כבר הרבה זמן. מוזר. היא בוודאי הייתה עסוקה בדברים אחרים, מה גם
שהיא נשמעה לחוצה מעט. חייגתי אל בן דודי. הוא לא ענה, אז השארתי הודעה קולית. היא
נשמעה בערך כך: "מזל טוב! אני זוכר אותך מאז שרק נולדת, והנה כל כך מהר גדלת
ואתה כבר בן 10...", ברכה קלישאתית רגילה.

נכנסתי למיטה, מוקדם
מהרגיל, בסביבות עשר בלילה. לא רציתי לעשות דבר. נפלתי לתוך המיטה ולא יכולתי לקום
משם. הרגשתי עייף, אבל לא עצמתי עין. שפוט שכבתי שם, בלי יכולת לקום. שכבתי שם זמן
ארוך מאוד. בהיתי בעיניים ריקות לתוך החלל שבחדר. הסטתי את מבטי אל החלון.
הוילונות היו סגורים. נשאר רק חריץ קטן בפינה העליונה של החלון. בהיתי דרך החריץ
הזה זמן ממושך. כאילו הייתי עיוור עד עכשיו, שמתי לב לכך שבחריץ הזה אני רואה כתם
כתום, שלא הבחנתי בו עד עכשיו. איזה דבר כתום יכול להיות דבוק לחלוני? יתכן שאיזו
ציפור חסרת מזל התנגשה בחלון? לא סביר. מה גם, הכתום הזה הוא לא נראה כמו ציפור.
כתום בצבע אש, בוהק למדי. זה לא צבע של ציפור חסרת מזל שהשטתחה מעט. אזרתי מעט כוח
רצון, שהספיק לי כדי לקום מהמיטה. התקרבתי לחלון. הוילון זהר מעט בהדו של הכתום.
הסטתי את הוילון. השמיים היו כולם צבועים בכתום בוהק למדי. שמי לילה חורפיים,
בגוון כתום. בתחילה, חשבתי שזה איזה תעתוע אופטי. יצאתי בפיג'מה מהבית כדי להתבונן
בשמיים. זו לא הייתה אשליה בכלל. השמיים כולם כתומים. שמיים כאלו לא ראיתי מעולם. הרחובות
ריקים לחלוטין מאדם. מה השעה בכלל? נכנסתי הביתה והסתכלתי בשעוני. עכשיו אחת
ועשרים. איך זה יתכן? לא בהיתי במשך שלוש שעות כששכבתי במיטתי. גם אין סיכוי
שישנתי. הייתי שם לב, אני יודע את זה. המצעים שלי מסודרים במיטתי כפי שהיו כששכבתי
עליה בתחילה. חזרתי לשכיבה כמו מקודם, בלי לעצום עין לרגע. כבר לא הרגשתי עייף. לקחתי
את הספר ששכב על השידה שלי והמשכתי לקרוא, מהנקודה שבה עצרתי בפעם הקודמת. קראתי
עד הזריחה. לא ישנתי כל הלילה ואני עדיין לא מרגיש עייף. עוד שעתיים המשרד יפתח
ואוכל כבר להגיע למשרד. אני אנצל את הזמן הזה כדי לשתות קפה בנחת, כמו שלא עשיתי
כבר המון זמן. התלבשתי, צחצחתי שיניים וקראתי עיתון בנחת. יצאתי למשרד.

חוסר השינה לא פגע
בתפקודי. למעשה, המצב היה הפוך. תפקדתי בצורה מושלמת, כמו רובוט. מבצע את העבודה
השגרתית המשעממת בלי שום הסחת דעת. מששתי את ליבי. האבן בהחלט עדיין שם, ונדמה
שהיא אפילו גדלה.

יום העבודה נגמר כרגיל,
בשבע. כשיצאתי מהמשרד, ראיתי את ערן שוב יושב לבד בשולחן הפיקניק. הוא נראה מרוכז
כל כך שלא ישים לב גם אם תזמורת שלמה תנגן בצעידה סביבו. הבטתי אל השמיים. אותם
השמיים הכתומים של אתמול. כשהגעתי הביתה הכנתי לעצמי ארוחת ערב. ארוחת ערב מושלמת.
דניס אפוי ולצידו תפוחי אדמה מוקרמים. ממתי אני בכלל יודע לבשל? טעמתי מהארוחה
המושלמת. היא בהחלט מושלמת. שום פספוס. הכל מבושל בדיוק במידה הנכונה, איזון טעמים
מושלם. אפילו לא טעות אחת. ולמרות זאת, לא חשתי שום הנאה מהאוכל. גם לא הרגשתי
רעב. פשוט בישלתי ארוחה מושלמת ואכלתי אותה בלי לשים לב, כי ידעתי שככה הדברים
צריכים להיות. החלפתי בגדים ואחרי זמן לא מה, מצאתי את עצמי שוכב במיטתי באותה דרך
שעשיתי אתמול. עדיין לא הרגשתי עייף. הרגשתי טרוד ומדוכא, אפילו יותר מאתמול.
מסיבה לא ברורה, שום דבר לא עזר לתחושה הזו. המשכתי שוב לקרוא את הספר. סיימתי
אותו אחרי שלוש שעות, ולא התחשק לי לקרוא שום דבר אחר. כעת שכבתי במיטה וניסתי
לישון. גופי סרב. הוא לא הסכים לי לעצום עין.

חיפשתי דרכים להעביר את
הזמן. לקחתי את הטלפון שלי. אין בו שום משחק. כדאי שתהיה לי דרך לשעשע את עצמי
במקרה הצורך, חשבתי. נכנסתי לחנות אפליקציות וחיפשתי משהו שיכול להסיח את דעתי
בזמן הקרוב. הורדתי כמה משחקים טיפשיים. אבל, רק כשראיתי פליקציית שחמט האירו
עיני. הורדתי אותה מיד והתחלתי לשחק, כאילו הטלפון מכוון אקדח לרקתי ומצווה עלי
לעשות כך. התחלתי לשחק, על רמה קלה. הפסדתי פעם אחת, ואחר כך ניצחתי שלוש. בזמן
שהתחלתי לשחק את המשחק החמישי, ניסיתי להיזכר למה הפסקתי לשחק לכל כך הרבה זמן,
ומה הייתה הסיבה לכך.

התחלתי לשחק בגיל חמש.
דוד שלי לימד אותי לשחק, ובתור ילד קטן קלטתי די מהר. אחרי שנתיים בערך, הלכתי
לחוג שחמט, ואהבתי מאוד לשחק. הייתי גם לא רע בזה. עברתי מהחוג למתחילים לחוג
למתקדמים, ושיחקתי עם ילדים שגדולים ממני. אחרי שלוש שנים עזבתי את החוג, בגיל 10,
והמשכתי לשחק רק מדי פעם עם חברים. כך גם היה בחטיבת הביניים. מאחר שלמדתי בתיכון
פנימייתי, יצא לי לשחק די הרבה בשנה הראשונה בתיכון. בלובי הפנימייה, באופן כמעט
קבוע, עמד סט שחמט, ובאותה הקביעות גם ישבו זוג שחקנים ששיחקו בו. בשנה השנייה,
בגלל העומס הרב, כבר כמעט לא יצא לי לשחק. כמעט כל מי שידע לשחק שחמט שיחק שם, חוץ
מאחד. הוא היה ללא ספק שחקן השחמט הטוב ביותר בבית הספר. הוא למד פיזיקה בשכבה
שמעלי.לא רבים היו תחומי העניין שלו. פיזיקה ושחמט היו כל עולמו. איני זוכר מה היה
שמו הפרטי, ככל הנראה מכיוון שמעולם לא שמעתי אפילו אדם אחד שקורא לו בשמו. כולם כינו
אותו "קספרוב", מסיבות ברורות. לא יהיו לו חברים רבים, אם בכלל, והוא גם
לא נראה מוטרד במיוחד מהעובדה הזו. הוא נהג להתבודד, והיה טיפוס שתקן במיוחד. הוא
היה רזה וגבוה, ופניו היו מלאות בפצעונים. מרוב הפצעונים, כמעט לא היה ניתן לראות
ולהבחין במבנה פניו. ובכל זאת, הכינוי "קספרוב" שדבק לו, לא נאמר בזלזול
או כעלבון. להיפך. לתלמידים הייתה הערכה רבה כלפיו, ואפילו הראו לו חיבה. למדתי
במה שהיה כנראה בית הספר היחיד שבו הוא היה זוכה ליחס כזה. הנערים בפנימייה הזו
כנראה לא הרגישו שונה מאוד ממנו, מה שגרם לו בכל זאת להרגיש שייך איכשהו.

שיחקתי נגדו בשחמט פעם
אחת בלבד. יום אחד, הוא ישב באמצע לובי בית הספר ושוחח עם חבריו לכיתה על השיעורים
בפיזיקה. אני ישבתי באותו זמן, ושיחקתי שחמט עם מי שיצא לו לשבת מולי. אנשי הלובי
התפזרו להם לאט, ונותרנו רק שנינו, אני וקספרוב. השלב הבא היה מובן לשנינו, בלי
צורך לדבר. הוא היה בלבנים, ופתח בפתיחה הספרדית האופיינית לו. הבטתי בריכוז
במהלכיוף ועניתי כמיטב יכולתי. לא היה לי סיכוי רב נגדו. עשיתי את כל שיכולתי כדי
לא לקבל מט, אך בכל זאת הפסדתי. הזעתי בבית השחי. ידיי רעדו לפני כל מהלך. השתיקה
צרמה באוזני. שיחקתי כך עוד שלושה משחקים, ובכולם הצלחתי לנחש נכונה רק את מהלכו
האחרון, שאחריו הפלתי בבושה את מלכי. הרגשתי משום מה מאוים, כאילו הכריז עלי
מלחמה. לא כעסתי עליו, אלא פחדתי ממנו.

            "לא היום הטוב שלך, אה?"
קספרוב מלמל לי. לא עניתי.

רעדתי בכל גופי והזעתח
כמויות מים אדירות. לחצתי את ידו והלכתי משם. "מה לא בסדר איתי?" חשבתי
לעצמי.

כשהסתכלתי אחורה, ראיתי
את קספרוב משחק שחמט מול עצמו, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו משחק כך.
הוא בודק כל אפשרות, מחזיר אחורה את המצב ומתחיל מחדש את המשחק. מרוכז כמו שלא
ראיתי בחיים.

אני זוכר את התאריך שבו
שיחקתי את המשחק הזה. זה היה ה-9 בפברואר. אני זוכר אותו, כי מאוחר יותר בערב
באותו יום, אמי התקשרה אלי לספר לי שדודתי ילדה. לבן דודי הטרי יקראו עמרי. זה היה
המשחק האחרון ששיחקתי מאז, עד אתמול.

המשחק החמישי נגד הטלפון
הסתיים בהפסד שלי. המשכתי לשחק נגד הטלפון, אבל לא אני הייתי זה שבאמת שיחק. תחושת
הבטן שלי הזכירה לי את התחושה לאחר ארבעה הפסדים לקספרוב. הרגשתי את פעימות הלב
שלי בכל הגוף. הצמדתי את יד ימין לצד שמאל של החזה שלי. ליבי לא זע. האבן, גדולה
יותר משהייתה קודם, היא זאת שפעמה. האבן הזאת יושבת אצלי הרבה זמן, ועכשיו היא
התעוררה לחיים. רעדתי והזעתי בכל גופי. הצצתי אל עבר החלון, ובחנתי את השמיים.
עדיין כתומים. להבת הלילה לא כבתה, ונשארה תלויה בכל לילה. גם הלילה הזה עבר בלי
שישנתי דקה, ועדיין תפקדתי בצורה מושלמת, יותר משתפקדתי אי פעם. אכלתי ארוחת בוקר,
התלבשתי ושוב יצאתי למשרד. עבדתי כרגיל, אך שום דבר לא העסיק אותי. הדבר היחיד
שציפיתי לו במשך כל היום היה לחזור הביתה ולשחק שחמט, ולהשתפר, להתכונן. כשחזרתי הביתה,
החלפתי בגדים והתקלחתי, ובלי לאכול ארוחת ערב נכנסתי למיטה והתחלתי לשחק. שיחקתי
בריכוז אדיר, עד שהצלחתי לנצח את הרמה הקלה בכל משחק. כך ביליתי את הלילה הזה, וגם
את הבא בתור וגם את עשרת הימים הבאים. אולי גם את החודש הבא, איני יודע. איבדתי כל
תחושת זמן. איבדתי את רוב מה שנהגתי לקרוא לו "אני". לא ישנתי כל הזמן
הזה, ואכלתי אולי פעם בשלושה ימים. וכל זה לא הפריע לי. הייתה לי מטרה אחת ברורה,
שאינה ברורה לי, אלא לאבן. בכל הלילות האלו, השמיים לא חזרו לצבע הישן והמוכר
שלהם.

אחרי תקופת זמן שאיני
יודע לאמוד, ניצחתי בכל פעם את הטלפון, בכל הרמות, וכך גם בכל אפליקציית שחמט
שהורדתי. ידעתי שאני בלתי מנוצח. גם את "דיפ בלו" הייתי מנצח כעת. אך
הכישורים שרכשתי לא שם בשביל "דיפ בלו". שיחקתי בלילה הזה 10 משחקים נגד
תכנת השחמט החזקה ביותר שמצאתי. כולם הסתיימו בניצחון. לחצתי לקספרוב את היד,
כשאני מזיע בכל גופי, אך הפעם, חיוך מרוח על פני.

"לא היום הטוב שלך, אה?" מלמלתי לעצמי בחיוך. אני מוכן.

צחצחתי שיניים ולבשתי
את החליפה המהודרת ביותר שיש לי. נסעתי למשרד כמו בכל בוקר. יום העבודה נגמר בשש
בערב היום, זאת אומרת שישאר לי מספיק זמן.

היום נגמר מהר במיוחד.
השקיעה צבעה את השמיים בכתום, שנשאר שם גם לאחר שקיעתה. ערן ישב בשולחן הפיקניק,
לבדו, מול סט כלים ערוך. התיישבתי מולו. הוא הביט בי בשתיקה. ביי ביי אבן, חשבתי.
היה נעים, וכעת הגיע זמן להיפרד.

ידיי התחילו להזיע. הוא
היה הלבנים, ופתח בפתיחה ספרדית.  כעת
ידעתי את הדרך המושלמת לענות לפתיחה ספרדית. כמו במשחק של בובי פישר נגד קספרוב.
ערן גרד בלחיו, נוגע בצלקת שהייתה מרוחה שם. ידעתי בדיוק איך הוא מרגיש. חסר
אונים, מנסה לשרוד, ולא מצליח. תקפתי באגרסיביות עם המלכה. כמויות גדולות של מים
נטפו מבית השחי שלי. לא הזעתי כל כך הרבה מעולם. רעדתי בכל הגוף, והרגשתי את
פעימות הלב, או מה שנשאר ממנו, בכל גופי.

מלכו נדחק לפינה. זהו.
כל שנשאר לי לעשות הוא להקריב את הרץ הזה, וכל שיוכל לעשות הוא להיכנע או לצפות במט
כואב ואכזרי. פיו נפער. הוא הפיל את מלכו. לחצתי את ידו במהירות והסתלקתי מהמקום.

הרגשתי את האבן בתוכי
נמסה, ויחד איתה גם השמיים הכתומים. זה היה משחק השחמט האחרון ששיחקתי מאז, וברור
לי שלא אחזור לשחק עוד לעולם. עזבתי את עבודתי במשרד ההוא, ועברתי לתכנת בחברת
הייטק אחרת. מאוחר יותר גם עברתי דירה. לא חשתי את האבן מאז, וכך גם השמיים הכתומים
לא הופיעו עוד בחלוני.

_____________
מבוסס על סיפור אמיתי (מדגיש: מבוסס)
אשמח לביקורת, זו הטיוטה הראשונה של סיפור קצר שכתבתי.
אם אהבתם, יהיה נחמד אם תמליצו ותגיבו. תודה ויום טוב.