יש דברים שצריך להיות להם סוף.. גם אם הם באיחור.

מה לא קרה בשנתיים האלו.

שמחתי, בכיתי, התאהבתי, השתחררתי, יצאתי, סיפרתי, גמרתי, הזדיינתי, התרגשתי, התחדשתי, טסתי, טיילתי, שרתי, רקדתי, נפתחתי ונסגרתי.

אז השתחררתי מהצבא, סיפרתי לחבר הכי טוב ההוא, שקיבל זאת מצוין,

גם לאחותי, התאהבתי ואני בן זוג כבר יותר משנה, הדבר הכי חזק שקרה לי בחיי.

ובכל הזמן שעבר מאז

הייתי שמח והייתי עצוב,

הייתי צודק וטעיתי טעויות איומות.

אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך חופשי,

כמו שהרגשתי שם,

בקרע הזמן שנוצר אחרי סיום התיכון,

ארבעה נערים תקועים בזמן, שירדו לאילת

וכל העולם היה לפנינו.

זה הסיפור שלי.

הוא יפסיק להיכתב אבל הוא חי מאי פעם,

עם חיוך -

 זה רק אני.