מיום ליום אני מרגיש את הנואשות שלי פורצת יותר ויותר, כמו בפעם הקודמת, לפני שנכנסתי למערכת היחסים הזאת, שאני חייב להודות החזיקה מעמד די הרבה אבל לא הייתה בריאה, הייתי נואש כבר, נכנעתי ואמרתי "טוב שיהיה, היא לא נותנת ככה סתם אז נהיה איתה בקשר אולי יצא מזה משהו טוב, מקסימום ניפרד" זין. כושילירבקערס עם המחשבה הזאת, לא נכנס עוד סתם ככה למערכת יחסים, כשאני אכנס לאחת אז זה יהיה בגלל שאני באמת רוצה אותה ולא סתם בא לי לזיין או אני לא רוצה להיות לבד. 

נכון אני בסוף כן התאהבתי בה ונכון שאני מתגעגע אליה עכשיו, אבל זה בגלל שהתרגלתי, בתכלס כשאני חושב על זה, אני לא בטוח שזו הייתה אהבה. אין לי שמץ מה זה היה איתה אבל זה היה חזק, והרבה פעמים הרגשתי שהפחד מלהיות לבד מחזיק אותי איתה אבל פעמים אחרות הייתי שמח איתה, והיה לי כיף ואני באמת רציתי שיהיה לנו טוב ביחד. כוסססעעעעעמממקקקקק 8 פאקינג חודש!!!!!!!! כוסעמק עברו כבר שמונה חודשים!!!!!

דיייי כככבבררררררר!!!!!!!!!!!!

נמאס לי להרגיש לבד, איך אנשים מתרגלים לזה?? איך אפשר לחיות ככה???? 

יש לי את התחביבים שלי ואני מתעסק.. עכשיו אני מבין למה זה קורה, למה כל המחשבות האלו מגיעות.. זה בגלל שאני בגימלים אחרי הניתוח להסרת משקפיים (שזה היה החלום הרטוב שלי מכיתה ו' כי רק אז גיליתי שאפשר לעשות דבר כזה) ואני בקושי עושה משהו, רוב היום ישן ומנסה לנוח כמה שיותר, רוב היום שלי פנוי ודווקא היום, כששכבתי במיטה וניסיתי לסחוט עוד קצת שעות שינה כי 13 זה לא מספיק, נזכרתי בפנימייה והתחלתי להריץ לעצמי זכרונות עד שהגעתי אליה, ואז נזכרתי באיך שאיזה בחור היה מזיין אותה וזה כל כך עיצבן אותי שלא הצלחתי לשכב ברוגע, קמתי ונרגעתי והוצאתי את המחשבה הזאת מהראש אבל היא נשארה (המחשבה על הבחורה לא על הבחור שזיין אותה) ומאז אחת בצהריים היא רצה לי בראש והפעם בכלל חשבתי שזהו אני מתקשר אליה ומדבר איתה. 

מה יהיה איתי מה...