אלו הם חיי.

כמו הכותרת. זו גם ההרגשה.

שונאת להיות בין לבין.

השחרור הגיע ואיתו הפחד..אין יותר את השעות הקבועות שקמים למסדרים או קמים כדי להתחיל את היום כי יש עבודה לעשות..

אין יותר את החברות לידך ואת הישיבות בלילות ואת הצחוקים..

עכשיו זה אני מול כולם בעולם חדש.

ואם כבר

מדברים על עולם חדש-אז האהבה מה איתה?

הלוואי והיו לי תשובות.

הכרתי מישהי ממש מדהימה אבל כרגיל עם סיפור מסובך..

הבעיה שהיא כבר אצלי בראש ולשכוח?-זו ולא ממש אופציה..

הבית נמצא בתקופה קשה..אחותי עברה ניתוח וצריך לעזור לה כמעט בהכל..אז אני שם ואני עוזרת אבל היי רגע!איפה אני??מה איתי?

אני גם נמצאת בבית לא רק היא..אז סבבה,התרגלתן להיות רק שתיכן אבל עכשיו גם אני כאן!!!!!!

שאמרתי למא שאני רוצה לעשות עוד קעקוע התשובה שלה הייתה ״יש לי גם ככה הרבה בלאגן על הראש״ מה אכפת לי?!?! את לא רואה שגם אני כאן לעזאל!

לפעמים כבר אין לי כוחות יותר..אז כן החלטתי לעשות בסיס סגור ואולי זו הייתה טעות כי זה הרחיק אותי מהבית ומהמשפחה..אבל לפעמים דברים כאלו אמורים לקרב אבל במקה הזה-לא נראה לי..

שבוע טוב.