אני מבקשת להאמין שאין מקום אחר טוב או חשוב יותר שהייתי צריכה להיות בו ברגע הזה מלבד בחברת ילדיי.

אני מבקשת לזכור שכל עיסוק או עניין, חשוב ככל שיהיה, סובל דיחוי למען הביחד הספציפי הזה.

אני מבקשת לשמוח בחברת ילדיי, על הטרחנות, הדרשנות, והאינפנטליות שלהם.

אני שואפת להכיר בזמן אמת בערך של חוויות משותפות, גם מהסוג המתסכל.

אני מבקשת לזכור שהחום הבלתי נסבל הזה מבשיל אותנו כמו תירס וכמו מלון.

אני רוצה שרגליי יהיו כבדות וינעצו בקרקע כמו שורשים, שהנשימה תהיה בקצב אחיד והעיניים יסתכלו קרוב.

שום דבר לא מספיק דחוף, כלום לא מספיק חשוב, ורק הזמן הזה בהווה ממלא את התודעה והקיום.

וכל היתר יחכה.