זו לא הפעם הראשונה שאני פותח כאן בלוג. לכל מיני מטרות. שונות ומשונות, להעביר מסר. 

אולי הפעם אצליח להעביר משהו. 

אני תלמיד במערכת החינוך, שיש לו המון מה להגיד עליה. זה לא שאני מתלונן יותר מידי- אבל אני ממש לא כמו המבוגרים האלה ששולחים את הילדים כל הזמן לעשות שיעורי בית כי זה תפקידם, מטרתם, עצם קיומם. 

אז אולי הדעה שלי היא לא תהיה הדעה הכי מקיפה כמו מבוגר שיכול לראות ב-360 מעלות, אבל היא תהייה עדיין דעתי.

המטרה העיקרית של הבלוג הזה היא לספר על עלילותיי בבית הספר. כן, אני חנון.

אני מעוניין להביע דעתי על הממסד עצמו- שבעניי נראה הרבה יותר חשוב מסתם מוסד לימוד.

לשאלתכם - אני רוצה להיות מורה כשאהיה גדול. עם כל החצ'קונים וגיל ההתבגרות והחרא ובעיות המשמעת בכיתות ופייסבוק- אבל מורה.

הסיפוק, השליחות, החינוך, הקניית הערכים!!!!!!!!!, הקניית הידע היא בדרך אגב!!!

אני כבר במסקנה הזו מכיתה ג', עד כמה שקשה להאמין.

אף אחד לא יודע את זה אצלי בכיתה. אני בכיתה כמו כולם, גם יש לי חברה מדהימה :) 

טקסי יום הזיכרון בבתי הספר תמיד בעלי משמעות נשגבת. הרי זוכרים את חללי בית הספר במעגל הקטן, ואת חללי

מערכות ישראל כולם באותו הטקס.

היזכור. קוראים את היזכור- אותו טקסט המסמל כמיהה לזכרם של כל הנופלים. 

המורים המכינים את הטקס, יושבים ועומלים וטורחים ועובדים עליו שעות בזמנם ומזמנם החופשי וצורחים וצועקים ומאבדים עשתונות הכל למען התוצר המוגמר והוא הטקס.

טקסי יום הזיכרון במערכת החינוך נהפכו לתמימות רגעית של הנוער. 

הילדים אומנם צופים בטקס, ואם הם לא מרעישים ומדברים בינהם ומעבירים דאחקות- הם אולי גם מקשיבים. 

אך האם ביכולתנו, ילדי שמנת שמעולם לא חוו דבר שכזה לעולם - לנסות להיכנס ולהתפקס בתוך דמות האם, האב השכולים?  או בכלל- האם ביכולתנו להבין(!) דבר נשגב כמו זיכרון??????

במקום שמורי בתי הספר יקימו תוכנית תרבותית ביום הזיכרון פרט לטקס כמו: שיעור מחנך, הרצאה בנושא מלחמות ישראל , ערב שירי לוחמים - תוך השתלטות על המשמעת בכיתה -  הטקסים מהווים חבילה אחת: 

שעת חינוך , שעת ייעוץ , שעת תרבות ישראל ,  שעת אנגלית .

וכל זה ב- 20-30 דקות . שאר היום ? לומדים כרגיל . 

היכן השעון העוצר את מערכת החינוך ואומר לה להפסיק לחיות באשליה שתמיד נזכור?

הדור הזה מתחנך לזכור רק מספרי פלאפונים וסיסמאות פייסבוק עלובות-

צריך להזכיר לנו, ובאמת- לזכור גם את אלה שנלחמו על קיומה של אדמתנו!

 אחרת .... הזיכרון יהפוך להיות משהו פרטי  כמו:  " קרוב משפחה שלי נהרג בצבא . " ולא " חיילים שהגנו על 

המדינה שלי - לא איתנו היום!" 

עד מתי תמשיכו לשתוק?