נסעתי אליו,עם הדרך המפותלת החלו מתפתלות מחשבותי ברקע התנגן המשפט ״רק בשביל לקבל חיבוק״ דמעה אחת..

כמה קשה להודות מול עצמי ברכב הקטן הזה שאין לי כלום..

גם לא איתו אבל לפחות חיבוק אחד יהיה לי בעוד כמה רגעים.

שלטים עם שמות ישובים שמעולם לא שמעתי אלהים,

אולי אני הולכת לאיבוד ומצילה את עצמי מעצמי? ״הגעת ליעד״ הוייז מבשר חצי חיוך,

הוא יוצא לעטוף אותי ולאסוף אותי אליו והפעם כמה דקות ואני כבר עליו..

ויש לי חיבוק וליטוף וחום אבל הוא יגמר בבוקר אחרי הלילה הקר! אני מזכירה לעצמי.

שבוע בדיוק אחרי אני מבקשת שנעצור את זה ככה.

נגמר.

הקצה הזה בין ההיגיון לרגש,

יכול להיות שאני הופכת למכונות האלה? 

עומדת על הקצה, מחכה.

מאיפה תגיע הרוח שתקח אותי איתה?...

שדו׳