יש רגע אחד במהלך היממה שאני נוהגת לעצום עיניים (לצערי זה קורה רק בשעות הבוקר) פעם יכולתי לראות לרגעים בודדים איזה חלום מבין שפע הכמיהות שאספתי לעצמי בדרך.. והינה כבר שנה שלמה פשוט שאינני מסוגלת.

לא מסוגלת לחשוב על אחד שיחבק אותי ברגעי משבר, או לחשוב שארצה רק אותו בין הסדינים.. 

אז פשוט מחשבותי נודדות מאחד לשני, וכל מה שנשאר לי כ״חשוב״ זה מתי הוא יראה התעניינות בצורה כזו שהוא ישאר במקומו ואני במקומי ובנינו יפרידו מאות קילומטרים. רק צג המחשב או הפלאפון יחבר בנינו מספר דק ביום, זה מספיק לך? שואלת חברה ולעיתים אני חושבת שזה גם יותר מידי ולא מגיעה לי גם הודעה שחוקה.. אבל הן כל כך מספקות, ״יש שם מישהו בעולם שחושב עלי גם אם זה לרגע״..

בין כל הטירוף האבסורדי שבו אני חיה.. הבן של הדיכאונית רוצה בי.. והוא ממש גר בסמוך אלי באותה העיר!! מקסים אבל נמוך (מידי..) ומלא כוונות טובות.

ואני?! סתם אני כרגיל בלי חלומות גדולים, בלי רגשות מתפתחים ובלי יכולת לראות אותנו יחד.. אולי כל שקוסם לי לצידו היא היכולת לדעת מה מתכננת המפקחת.

אבא נפטר והתחושה של האין אונים נוראית, היא תוקפת מספר פעמים ביום וזהו איזה רגע של שפיעות באין שפיעות הזו..

המפקחת כנראה כתמיד חיה לה על ענן מלא פטריות (ולא כמהין) והשיבוצים עדיין רק בכיסה.. אולי זה המקום היחידי שעוד נותר לי בו לחלום.. אז אני רוצה גן משלי ומקל קסמים.. מקל יש בידי (ללא הקסם) והגן? עדיין בכיס המפקחת. אולי בעצם הכל תלוי בהחלטת הדיכאונית.. בכל מקרה עליתי לי על העץ עד שהמפקחת תודיע מה בכוונתה לעשות איתי הרי היא-חצי אלוהים ואני בסך הכל ילדה כמעט בלי חלומות..

שדו׳