"HAPPY VALENTAIN'S DAY!"
פיזרתי אתמול לכל מי שפגשתי
דרשתי חיוכים, מצהירה שאסור להיות עצובים
כי זה כמו יומולדת, רק של כולם.
ושלמי שאין אהבה, היא תגיע
אז שלא יפחד..
הוא שלח לי פרחים למרות שהוא בבסיס
והודעות ומילים על געגועים ורצון וצורך
ולמול כל זה ישבתי חסרת מילים.
הוא כל מה שחיפשתי
הוא היה ונעלם, והחזרתי אותו אליי בדיוק כמו שתיכננתי
ועכשיו, כשהוא שלי יותר מתמיד,
יותר מהר ממה שחשבתי שהוא יהיה
אני נבהלת.
לא יודעת מה לכתוב לו בחזרה או מה להגיד לו
לא יודעת מה הוא חושב שאנחנו ואם אני כבר מוכנה להיות שם..
אז אני מחייכת אליו חיוך כזה שמחייכים כשרואים ילד קטן משחק עם עצמו
התמימות הזאת שלו, גורמת לי לקנא בו כל כך.
ואולי אני לא נבהלת, אלא לא רגילה
האהבה הזאת שהוא מרעיף עליי, המילים, תשומת הלב
אני מובכת ולא יודעת איפה למצוא את עצמי
מפחדת מהמהירות שבה הוא נפתח מבלי שאני מצליחה להפתח אליו בחזרה.
ובינתיים יש גם את ההוא שמרבה להתקשר
שעם הזמן אנחנו לומדים להכיר
ואתה, שכותב לי ומושך אותי אלייך כל פעם מחדש
למשחקים הישנים האלה של לנסות להשיג אותך שוב.
אתמול היה יום האהבה ולמשך יום שלם חייכתי וצחקתי
והיו לי בעיות של תיכוניסטית רגילה
שמנסה לתמרן בין הבנים הנוכחים בחייה.
לא חשבתי על הלחץ, על הריב עם אלה, על הקשיים עם אמא
הפחד, הכישלונות היומיומיים ועל הגיוס שהולך ומתקרב
הייתי אני, ההיא מפעם שמצחיקה את כולם
שלא מסתכלת לכל הצדדים לפני שהיא עושה משהו
לא מתאמצת ולא מכריחה ולא מתעכבת
והחלטתי שככה הולכים להמשיך הימים
בלי הלחץ להתמודד או ההכרח להדחיק,
בחיוך כזה שמפזר צחוק ואהבה ליקרים לי שסביבי,
שדרכו יוצאת כל רגע עוד טיפה של אנרגיה
עד שמגיעים הביתה בסוף היום
נשכבים במיטה ומחייכים, כי יום טוב עבר היום..
כזאת אני
חולפת,
רגע חוטפת
ושניה אחר כך שוב נשטפת אל השגרה
הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת כמה שרק אפשר
וטוב לי