אני מעירה את המדינה היום.
עולה בחושך על רכבת שתתחיל מסע רכבות בדרך לדרום לאיזו שטות של הצבא.
אני מדרימה יותר משאי פעם הגעתי לבד
שוקעת באור שמתחיל לצאת מבין העננים, במוזיקה שמתנגנת באוזניות בעוצמה חזקה כל כך
שסוגרת אותי בתוך בועה כזאת ושנדמה שכולם יכולים לשמוע יחד איתי..
אני מרגישה חזקה יותר הבוקר ואני רוצה שהוא ידע שאני כבר לא צריכה
הוא פירק אותי אתמול.
התנהג ברשעות שבחיים לא הכרתי עד שמצאתי את עצמי באוטו ברחוב נטוש
שוב לא נושמת, שוב לא מצליחה
ואז עצרתי וניגבתי לי את הדמעות וניתקתי אותו ממני
כמו שכבר קרה לי עם רבים מידי לפניו
לחצתי את המתג והכל נכבה. הפסיקו הדמעות, הגעגועים, הרצון, האכפתיות
בהיתי בכתמים שהשאיר הגשם המלוכלך על השימשה
כמו אלו שאני רואה עכשיו על חלונות הרכבת
והפסקתי להרגיש.
הנסיעה הלא נגמרת בשילוב העייפות והמוזיקה הופכת לתרפיה בשבילי
הנופים המתחלפים, הזריחה שהתעוררה אחריי
רק מספרת לי שמותר ושקורה שהעיניים נפתחות מאוחר
ושהכל בסדר
כי גם אם למדתי לשלוט ברגשות שלי כמו בכפתור
דרוש הרבה כדי שאכבה ממני אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
