אני שונאת את הוויכוחים האינסופיים איתו.
שונאת שתמיד יש לו מה להגיד
שונאת שכשאין לו, הוא פשוט צוחק
אני שונאת את המילים שלו.
שונאת שהן נאמרות בחוסר טאקט טבעי כמעט
ועדיין כמו מוכנות מראש, שונאת שהן תמיד מחושבות מידי
אני שונאת את היהירות הזאת.
שונאת את תחושת הזלזול שלו כלפיי
שונאת להרגיש יותר מידי קטנה.
והביקורתיות-
אני שונאת כל הערה שלו שמקפלת אותי
שונאת את הספק שהוא מכניס לתוכי גם בדברים הכי בטוחים
אני שונאת שהוא נעלם.
שונאת להתגעגע אליו מבלי להצליח להבין
שונאת להצטרך אותו מבלי להשלים
אני שונאת את הכוח שלו.
שונאת את היכולת המחמיאה מידי להכריח אותי להתמודד עם עצמי
לראות את הכאב שלי ולגעת בנקודות הכי קשות שלי
לעמוד מולו - כמעט בלתי אפשרי.
שונאת שהוא חושב שהוא מה שמפחיד אותי
שונאת שהוא לא מבין שזאת אני
אני שונאת את הכאילו אדישות.
שונאת לא לדעת מה הוא מרגיש
שונאת להמשיך לנסות
והקסם הזה שיש לו לגרום לי לחייך מבלי לשלוט
והחיבוק שמחביא בתוכו טונות של רגש
שאחר כך אני מחפשת בזכוכית מגדלת
מול המבט הקר,
מול המילים הכתובות על המסך
שלא נעלמות מתוכי
כמו לא מצליחה לסלוח אבל גם לא יכולה שלא
אני משתגעת ולא עונה על השאלות
והולכת במקום לשתוק, לצחוק, לחבק, לבכות
וכל דבר שאעשה הוא יצליח להתמודד כי הרי רק הוא יודע מולי..
אני שונאת את המילים שחרטתי בתוכי
ושנעלמות כל פעם מחדש
משאירות אותי עומדת מולו מתוסכלת מעצמי
לא ממנו
מנסה להסביר לו בדיוק את כל זה אבל פשוט לא מצליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
