אולי הזמן לא מרפא כמו שאומרים.
אולי יש דברים שלא נועדו להירפות,
אלא להשאיר בנו צלקות,
כאלה שיכאבו בכל רגע ובימים מסויימים
יבערו בנו
יזכירו לנו את מי שהיינו
יעשו את הבלתי אפשרי ויעצרו את הזמן
ופתאום
כבר שנה שכלום לא השתנה
הכל מסביב ממהר
וכולם רצים במסלול הכתוב מראש שלהם
וכמו באמצע רחוב סואן רק אתה עומד
אנשים חולפים על פנייך
שואפים, מנסים
ורק אתה עומד קפוא
אבל מותש
קולט פתאום שעברה בדיוק שנה
והכל אותו דבר רק צורם
והשריטות נהיו עמוקות יותר
אתה מיואש
מחפש סימן שיסביר לאן
או שלפחות יראה שעוד קיימת דרך
כי כבר עברה שנה
והצלקת ההיא עוד בוערת בך.
בשתיים לפנות בוקר חזרתי מפאב עם חברים
וכל מה שנשאר היה לחבר את הפלאפון למטען
בתוך החושך שבחדר והאלכוהול שבדם
הדבר היחיד שהיה ברור הם המספרים הזוהרים שציינו את התאריך של היום
הכל נעצר,
המבט, הנשימה
לא ירדו דמעות ולא רעדו לי הידיים
רק מולי ראיתי זיכרון חי של לפני שנה
וכשהרמתי את הראש פגשתי עיניים במראה
כמה השתניתי אחרי מה שקרה
כמה לא הצלחתי להשתנות בחזרה
ובשעות שאחר כך בכיתי,
הקאתי החוצה את כל השנאה העצמית, הרגשות המודחקים
המילים הלכודות, החלומות
בדיוק עכשיו לפני שנה
נחרבתי
נשרטתי
הצטלקתי
והיום מול המראה, אין בי שום תקווה בשבילי
כי היום הבנתי שיש צלקות שהזמן לא מצליח למחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
