הוא התקשר אליי שיכור
ואספתי כל טיפה של אומץ שאי פעם הייתה בי
כדי להצליח להגיד לו "כן"
פשוט כן, בספונטניות הזאת שהוא ממשיך לדרוש ממני.
הוא התקשר אליי שיכור
ומילמל מילים וביקש שאבוא מהר לעזור לו
והבטחתי לו שאני אבוא, שיחכה רק עוד קצת
וההבטחה הזאת הייתה יותר ממה שהרבה זמן נתתי.
הוא התקשר אליי שיכור
וגרם לי לצפות ופתאום הוא לא ענה יותר
ולא רציתי להאמין למרות שהרגשתי
אז נסעתי אליו
ועמדתי מול הכניסה החשוכה
נושמת נשימות ארוכות,
בוהה באזעקה מרחיקה אותי שוב ושוב
ולא היו דמעות רק הרבה מילים
שלא הצלחתי להגיד לו היום בבוקר כשהוא התנצל
"הכל בסדר" אמרתי, כי אסור לי לכעוס
אבל הוא לא מבין כמה אומץ זה דרש ממני להסכים
כמה אוויר אספתי כדי להבטיח
כמה כוח כדי להשאר
כמה אמון כדי לבוא אליו לדלת
ואופטימיות כדי לא לברוח
לא אחרי שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי
ונדמה היה שהוא באמת מתכוון
אחרי שנה שלא נתקלתי בשום רגש
באמת האמנתי
ואיך יכולתי לעמוד מולו היום כשאני שומרת כל מילה
והוא מזמן כבר שכח
איך יכולתי להסביר לו כמה זה כואב לתת כל כך הרבה
והוא שוב נעלם
רק שעכשיו אני לא מצליחה לסלוח בשניה
כי כבר ציפיתי ורציתי והרגשתי
והוא לא היה שם
וכל השאר לא באמת משנה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
