אני יושבת במרפסת וקוראת סיפור על אהבה.
קמה ונכנסת למיטה, מתגלגלת בין הסדינים הדקים
ואחרי כמה דקות נכנסת למקלחת ושוטפת פנים.
אני נעמדת במרפסת נושמת את האוויר הזר
בוהה בחוף היווני שמסתתר כמה מטרים ממני בין בניינים
לא מפסיקה לחשוב על סיפור האהבה המוזר שפגשתי בספר מקרי..
המחשבות מצטלבות בך.
בך,
שלא יוצא לי מהראש כבר כמה ימים.
מוזר.
כברר שש שנים שאנחנו באותה שכבה,
כיתה ליד כיתה
וביום האחרון, במסיבה האחרונה
אנחנו מוצאים בינינו את החיבור הזה
שגורם לי לחשוב ומעלה בי תהיות
מה בך שונה שאתה קושר אותי אלייך ככה?
ולמה דווקא עכשיו שנייה לפני שטסתי, רגע לפני שאני מתגייסת?
אתה ילדון לעומת הקודמים לפנייך
ואולי דווקא הניגוד בין זה לבין הגוף הרחב, הוא השילוב המתאים.
אני לא יכולה שלא לצחוק על הסיטואציה האבסורדית
שלברצות ללכת אחרייך בלי מחסומים ובעיניים עצומות
כשזו אני.
כשכבר השלמתי עם חוסר היכולת להחבר רגשית,
עם הקלסטרופוביה שתוקפת אותי לשמע "התחייבות"
הפחד מלא להספיק
והאדישות שבסופו של דבר מופיעה ומסיימת כל דבר טוב שנקלע לחיי.
כל זאת לצד השיר שתקוע לי בראש
ומזכיר ש "IF HAPPY EVER AFTER DID EXIST"
גורמים לי להתגעגע למטרה שלשמה טסתי -
התפרקות, חופש, שקט
ועדיין...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
