זאת הטיסה השנייה שלי בשבועיים האחרונים, אני חוזרת הביתה והפעם לתקופה ארוכה.
בלי לברוח יותר, בלי צ׳ק אין של הרגע האחרון בחיפוש אחרי שקט..
אז אני יושבת לבד בשדה לא גדול, קבורה במוזיקה שבאוזניות,
עולה למטוס,
ספק מחכה שהוא ימריא, ספק מתה לרדת ממנו בריצה ולהשאר לעוד כמה ימים של כלום
בשמש ששורפת את העור בצורה ממכרת.
עוד שישה ימים בשעה הזאת אהיה כבר באמצע שרשרת החיול, אקבל מדים וחוגר,
וההתלהבות והציפייה מתערבבות בפחד ובדמעות החנוקות עד שנדמה שהן נעלמות..
מתי גדלנו כל כך כולנו?
חבר אחרי חבר הולך לבקו״ם וחוזר אחר,כמו גילה אמת חדשה שכפתה עליו התבגרות מיידית..
מה אם אחרי כל מה שעברתי אני עדיין לא מוכנה לשינוי הזה, לאמת הזאת?
מה אם אני לא אצליח ולא אעמוד בציפיות שיש לי מעצמי, הראשונות מזה הרבה זמן,
ציפיות להצליח, לבלוט, להכיר, לשמוח?
הראש שלי צמוד לחלון, מסתיר משאר הנוסעים את הדמעות שמאיימות לפרוץ מלאות בפחד,
מתקשה להפרד מההזדמנות האחרונה שלי לחופש ושקט לתקופה הקרובה,
אני צריכה את החברים שלי, את המשפחה, אותו ואת הצחוק שהוא מפצח מתוכי..
רעש המנועים נשמע, המטוס מתחיל לנוע במסלול שלו ואני תוהה אם גם לי יש מסלול כזה, מוכן מראש..
אני באה הביתה
ואני אלמד למצוא שם שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
