עבר זמן מאז שהייתי כל כך חסרת מנוחה בלילות..
נדמה שדווקא בטירוף הלוז הצבאי מצאתי לי שקט, מנוחה
אבל כבר כמה לילות שאני לא מצליחה לישון או לנשום או לחשוב בבירור.
הגשם מסביב שוטף הכל
מעלה על גדותיו ומציף עד כלות
ואני, שידעתי להישטף בו פעם
אהבתי
עכשיו כמו כואבת כל טיפה שנופלת מחוץ לחלון
מרגישה זרה
מתגעגעת ולא ברור למי או למה
אבל הגעגוע שורף
והופך ללבד צורם..
אין בי בכי או צעקה רק אדישות משגעת ואי ידיעה
זה הקורס שחסר? הבנות?
האכזבה העצמית?
או שאולי הנוסטלגיה הפשוטה שהחורף מעלה בכולנו חילחלה עמוק מידי?
עבר זמן ולראשונה
אני לא מחפשת אבל אשמח למצוא
מישהו שאוכל לבכות לו בלי לספק הסברים
לשתוק לידו שעות והוא לא יחפש מילים
לחבק אותו ולהסניף עמוק ולדעת שהוא חיכה לזה גם
להשמיע לו שיר חדש שנדבק והוא ישיר איתי
להעיר באמצע הלילה והוא יחייך בצד השני
מישהו שיבין, שיקשיב, שיראה
שילמד אותי שוב לרקוד בגשם
כי כנראה שאי אפשר לחיות בציפייה שהסערה תחלוף..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
