״והשמש נוטה להלך על גגות
מרפסות מתגנבות אל הצל לאיטן
לא רואה אותה פה
לא רואה אותה שם
באותה תחנת אוטובוס בה היתה
לא מוצא אותה פה
לא מוצא אותה שם
ופתאום שמת לב
שאתה לא אתה..״
צדקתי.
הוא נעלם בדיוק כמו שאני יודעת שבסוף תמיד יקרה לכולם.
רק שהפעם, הוא נעלם ומשהו שונה.
בפעם הראשונה מזה שנתיים, מאז שברחתי מהחדר ההוא, החיסרון מורגש והנוכחות מתבררת כמשמעותית.
לא הבנתי כמה הוא בתוכי עד שנסעתי והוא פתאום לא היה. לא הבנתי כמה התגעגעתי עד שהוא הופיע בתחנה ורק רציתי להצמד אליו.
לא הבנתי כמה זה יכול להיות נכון עד שזה באמץ קרה. לא הבנתי כמה הוא השפיע עד שהוא פתאום נעלם כמו לא היה.
נשארתי עם קו כזה שמפריד בין הקיצוניות שהוא הצליח לאזן. הפכתי להיות כמוהן, אלה שאני צוחקת עליהן תמיד שנאחזות ולא מרפות ממחשבות.
מצד שני, צדקתי והוא ההוכחה.
תמיד ניפגע, תמיד מישהו יברח, תמיד זה לא באמת אמיתי. אז למה?
צדקתי. ועדיין הייתי מעדיפה שירביץ ישתולל יצרח יקלל רק שיסביר לי למה, כי רק אצלו זה משנה לי..
אני לא אוהבת.
אני קשורה
ולרגע התחלתי להאמין שאולי..
אבל פתאום נעלמת. והכל מציק ומסובך ומטומטם ולא אני.
נעלמת ואני צדקתי.
וזאת פעם ראשונה שהלוואי שהייתי טועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
