״אני לא אוהבת את התקופה הזאת״
הוא מסתכל עליי, עם העיניים האלה שלו
״חודשיים סך הכל. אפריל ומאי, הם מתחילים ואני כמו כלב שהריח ריח של מישהו שהוא פגש פעם ולא אהב״
הוא מסתכל עליי, פולט צחוק מאופק
ספק ממני, ספק עליי
״תפסיק לבחון אותי כבר!״
המבט משתנה, הוא עונה לי, מופתע כמעט
״אני בוחן? למה נראה לך? מה יש לי לבחון? תסבירי לי למה התכוונת״
אני מתאמצת לא לחייך ונכשלת
מתאפקת לא לקפוץ עליו ולספר לו במילים הכי טובות שיש לי כמה טוב שהוא נמצא
שלמרות שלא הוגדר לו מקום אצלי, הוא בזמן קצר הפך משמעותי
לנער אותו ולהגיד לו שהוא מיוחד, שונה, מעניין, מוזר ודפוק בצורה הכי מדהימה שפגשתי
ושהלוואי שיכולתי להסביר לנו למה.
אני מתחמקת מהעיניים שלו, אבל רק משלו זה הולך ונהיה מסובך
אז אני עומדת מולו ובולעת מילים ומחזיקה חזק שלא תעלם
החומה העבה שבנינו שנינו, שקופה כזאת
קיימת - לא קיימת
שרק לפעמים, ברגעים של יותר מידי עייפות ולבד
נדמה שהיא נעלמת לרגע, ואני כבר לא צריכה לנסות להוכיח לו
לא צריכה להלחם על המקום שלי בחיים שלו.
הוא מסקרן אותי.
הוא והעיניים האלה שלו.
מפחידות ומחזקות כמו חיבוק חזק שאני מחכה שכבר יתן לי
שיאזן אותי בחזרה, שיכניס לתוכי שקט
שיחבר.
״כלב? יופי של מטפורות יש לך..״
ואני רוצה לקפוץ ולצעוק עליו במילים הכי גדולות שיש בי
אבל אז אני נזכרת שאסור לי.
שאולי זה אפילו בכלל לא באמת..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
