כבר שנתיים שאני מחזיקה הכל בפנים.
כבר כמעט תשעה חודשים שאני לא נושמת.
ואז היא יושבת מולי, קטנה כזאת
ואני יודעת בדיוק מה היא עומדת להגיד
ומתפללת בתוכי שאולי,
רק אולי
הפעם אני טועה.
והיא מספרת והיא מדברת
וכל מילה שלה,כמו פטיש על קיר, סודקת טיפה יותר
וסכר הדמעות מאיים להתפרץ ולהוציא מתוכו את כל הדמעות האמיתיות
אלו שהיו קבורות מתחת לדמעות השטותיות
של לחץ ועבודה ועייפות.
ואיך אני יכולה לספר לה שאני שרוטה בדיוק כמוה
רק קצת אחרת
שכשנכנסתי להתקלח והיא חיכתה לי בחדר
בפעם הראשונה מזה תשעה חודשים
לא הספיקו לי רק המים הרותחים ששוטפים את הדמעות ומטשטשים את הכאב
אלא קרסתי לרצפה
בדיוק כמו באותו לילה
והתחילו לעלות לי תמונות שלא חשבתי שקיימות בי
שהאמנתי שנבלעו לאותו בור שחור
של השלישי במאי שעבר.
רציתי להצליח כמוה, לדבר על הכל
בלי לבכות
להגיד שאני גדולה כי עברתי את זה ואני חיה
להגיד שאני לא אשמה
להגיד ולהאמין.
רציתי לספר לה שכבר תשעה חודשים אני ישנה עם אור בלילה ומתלבשת בחושך
שאני אובססיבית למקלחות ומרתיחה את עצמי מתחת למים בכל פעם מחדש
שהסימן ביד ימין מתחת לזרת הוא מזכרת משם
שאני מצליחה לזכור רק רסיסים של תמונות ולא מצליחה לחבר הכל
שאז חזרתי לעשן
שאני לא נושמת ולא מרגישה וחיה הכל במבט מהצד על עצמי
שהדמעות הן כבר הרגל כזה, לראות מטושטש
והמילים - לא רחמים אלא זעזוע, הרי הייתי כל כך חזקה..
וכבר יומיים שאני מסתובבת ככה
לא מבינה למה היא דווקא זו שפירקה אותי ככה
מה יש בה שגרם לי להקשר אליה ככה עוד לפני השיחה
ומה עוד נשאר בי שלא גורם לה לקום ולעזוב.
היא יושבת מולי, קטנה כזאת
והמילים שלה גורמות לי להבין שהיא האדם הכי גדול שהכרתי.
אני אוהבת אותך, מוזר שעבר רק שבוע..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
