סידרתי את החדר היום אחרי תקופה ארוכה
שבה צברתי ערימות של בגדים ובלאגן מול העיניים
הכל התחיל מקו של מחשבות
שהוביל לשורת משימות
שיחזירו את החיים שלי למסלול.
להפסיק לעשן
להסיר איפור כל ערב ובוקר
לשתות פעם בשבועיים
לאכול בריא יותר
לסדר את כל המחברות
ללמוד למבחנים
לבנות את הריקוד שלי
לחזור לרקוד מאהבה, לא מהכרח
הורדתי מהקירות את המזכרות מיקיר
פותחן בירה, כשאכלנו את הסושי שאנחנו הכי אוהבים
קוביית בד כתומה שנדבקת לחלון מהמכונות בכניסה ליס פלאנט
כרית לב קטנה בדיוק מאותה מכונה, בסרט אחר
מחזיק מפתחות של חצי לב, מיום האהבה שעבר..
הוצאתי מהארון את הבגדים שלו
שגם אחרי כל הזמן הזה, מלאים בריח המוכר שלו
שני סווצ'רים שחיממו לי את כל החורף שעבר
וחולצת לוחמים שלו, מזכרת מתקופה טובה, לפני הפציעה
לפני הפרידה..
אספתי את כל התמונות
מחייכת לעצמי, שנראית כל כך מאושרת בכולן
ביחד עם שרשרת הלב שלא ירדה ממני מהיום שבו חגגנו חודש
עד היום שנפרדנו
והלב שלו כבר לא היה שלי..
את הדובי הגדול שהוא קנה לי ליומולדת
ושניחם אותי כל לילה ולילה שהוא העביר בבסיס,
רחוק ממני,
חיבקתי לשניה ואז הנחתי ליד שקית הבגדים,
נפרדת משניהם ביחד, כי ככה הוא ביקש בסמס..
נכנסתי לאוטו, הגעתי לבית של החבר הזה שלו
שהוא שם בתפקיד שליח כדי לא לראות אותי
מוציאה לו את הדברים כשמחשבה אחת מאפקת את הדמעות לעוד רגע
"זה מה שצריך. זה מה שנכון. זה תיכף נגמר ולא יכאב יותר"
"איפה הדברים שלי?"
"הם לא אצלי, הם עוד אצלו" - הוא אומר לי, מובך
ואני מניחה לו מתוך רחמים על המצב בו הוא נמצא..
סמס אחד כועס על שלא מילא את הצד שלו בעיסקה
אם אני נתתי, למה הוא עוד לא?
למה שאני אפרד מוקדם יותר?
למה שרק לי יכאב?
משם להתכתבות שלמה שבה הוא משקר
שהדובי אף פעם לא היה חלק מהחילופים
מטיח שהשתנתי,
שהשתגעתי
רומז על החלטה שהוא התחרט עליה..
ואני חוזרת לעשות לו קול שני לשיר הסמרטוטים
ומתחילה לפקפק בקביעה שאין לחזור אחורה
ורועדת
ובוכה
וכועסת
שום דבר לא מסודר יותר
ואני לא יודעת לעשות רשימה של רגשות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
