"צ'וצ',
אני שוכבת במיטה, לא נרדמת מרוב מחשבות שעפות לי בראש, מילים שנערמו לי בראש אחרי ימים רבים של התחמקות מתורצת עומדות עכשיו על קצה הלשון מחכות שתשמע אותן, שתקשיב.
חודש עבר מאז אותו לילה ואתה מבחינתך כאילו כלום.
אני רוצה לצעוק עלייך, לכעוס, להשתגע מחוסר הבנה - איך אתה מסוגל?!
לא ביקשתי שתתקן הכל, שתעלים, שתשכיח, שתמחק.. אבל הייתי צריכה שתהיה כאן כחבר טוב, אדם קרוב, היחיד שיודע.
הייתי צריכה שתחבק ותרגיע כשאני מתפרקת לעצמי בידיים, שתצחיק כי איתך זה פשוט, שתשב רק ל-10 דקות ופשוט תהיה, ככה, שלא תשאיר אותי לבד.
אבל אתה, כל כך נוח לך למצוא אותי כשאתה צריך ולהעלם לי כשאתה לא ואני מפחדת שהמילים האלה יעלימו לי אותך לתמיד אבל אני כבר לא בטוחה שיש לי מה להפסיד. אתה כבר לא פה..
זה מוזר שאתה היחיד שיודע. מוזר שאתה היחיד שאני מסוגלת לחשוב שידע. שרציתי ויכולתי שיתקרב אליי מאז.
אני רוצה לספר לך איך אני לא ישנה בלילה ובבוקר מכסה הכל באיפור, שמה מסכה עבה של חיוכים מזוייפים וצחוק ריק, שאף אחד לא ידאג לי, לא יצטער. לספר שמוזר, אבל תמיד קיוויתי שאתה, שמכיר אותי מקרוב כל כך, תראה מעבר לכל הריק המגעיל הזה. בחרת להיות לי זר. להאמין ולשתוק. להמשיך לתת לי להיות לבד בתוך הכל, כאילו כלום לא קרה..
ובעצם, באיזו זכות אני דורשת?
אתה ילד. אני לא מעכלת את אותו לילה, אז אתה? ועוד להתמודד איתי. מי אני בכלל בשבילך? בשביל מה לך? אתה הרי תוכל לשכוח מזה תוך כמה לילות, או שכבר שכחת למרות שהבטחת לי. הבטחת שעכשיו כשאתה כאן לא יקרה לי כלום. הבטחת שתשמור עליי ועשית שזה ירגיש אמיתי.
אני לבד.
אני הולכת לאיבוד בתוך עצמי וזה לא עוזב אותי. זה כאילו כבר חודש ויום שאני לא נושמת, אין לי שקט ומנוחה בשום מקום שאני הולכת אליו.
אני לא מסתובבת לבד ואיתם זה הכל שקר וזה לא נגמר. השתנתי בדברים הכי קטנים שלי אבל נדמה שנשארתי בדיוק אותו דבר. אני מנסה לקלף מעצמי את עצמי וליצור מישהי חזקה, אחרת לגמרי שלא צריכה להתמודד עם הכל. להיות מי שהייתי אבל טובה יותר, פתוחה יותר, בטוחה.
אני רוצה להצליח להסתכל על עצמי במראה ולהכיר את מי שעומדת מולי.
להסתכל לך, שיודע הכל, בעיניים ולא להתפרק בתוכי, לא להישבר. לחנוק את הדמעות לפני שהן מגיעות לגרון ושורפות בעיניים.
להתייצב מולך ולהגיד לך שאני רוצה וצריכה אותך לידי.
לדרוש ממך.
אני מסתכלת על המילים שכתבתי ולא מסוגלת. מה אם תחליט ללכת במקום להישאר?
אני צריכה אותך.
צריכה שלא תוותר עליי כי אני כבר טיפה וויתרתי.
ואני מצטערת שאני מתחבאת מאחורי דפים. אם הייתי מולך הייתי נחנקת, הייתי נשברת, הייתי מאבדת את הקצת שעוד נשאר לי..
הלוואי שזה לא היה קורה לי, ורק בשביל שיהיה לי אותך שוב.
היית האדם הכי קרוב אליי בחודשים האחרונים, אם תרצה ואם לא, ואני צריכה אותך, את אותו אדם קרוב שהרגיע וידע להגיד את המילים הנכונות.
אותו אדם שבכל פעם שקרא לי באתי בשבילו, ואני לתמיד אמשיך לבוא.
תודה על הכל. באמת. על מי שהיית ועדיין, על כל מה שנתת לי..
ואל תרגיש אשם. אם הגעת לשלב הזה של המכתב בטח מיצית אותי כבר מזמן והרי המילים שלי כבר הפכו לחסרות תכלית ומשמעות.
אני אסתדר, אני מאמינה. או לפחות מנסה להאמין.. ואותך, שום דבר מזה לא יטריד. אתה תסגור את הכל, תניח בצד ותמשיך הלאה. כזה אתה ומבחינתך זאת הבעיה של כולם, רק לא שלך. וטוב שכך, אני מצטערת שהקשיתי עלייך. משהו אמר לי שאתה אחר, שלא תשאיר אותי לבד וטעיתי. הייתי צריכה להבין את זה מזמן אבל למען האמת, אני עדיין לא ממש מבינה.
כואב לי.
כואב לי על מה שקרה, עלייך, עליי ובעיקר על מי שאני כבר לא אהיה.
אולי עם הזמן זה יחלוף. אתה חושב שזמן באמת מרפא?
אני לא יודעת..
אני כן יודעת שעבר חודש ויום מאז.
חודש ויום שאני לא מפסיקה לבכות.
לא ישנה, לא מסתכלת על עצמי במראה.
חודש ויום שאני מחלקת חיוכים מזוייפים
מרגישה ריקה, קופצת מכל מגע שלא התכוננתי אליו.
חודש ויום שאני מאבדת מעצמי, לא מכירה אותי
ומחזיקה את עצמי בקושי.
חודש ויום, ועכשיו כנראה שגם בלעדייך.
סליחה על הכל.
תמיד בשבילך, מתה עלייך"
"את יושבת הלילה בחדר, מסדרת מדף של ספרים ישנים, לימים את תביני שאין זה מקרה שמצאת דווקא דף מקומט משנים.."
היום, כבר אין בי כעס או אשמה שלא הצלחתי, היום אני שמחה שהרחקתי אותך מכל הבאלגן
ואולי דווקא בזה נמדדת המשמעות שלך בעיניי..
כל כך הרבה זמן עבר מהמכתב הזה שאף פעם לא קראת.
כל כך הרבה שאני עברתי, שאתה נעלמת.
אבסורד למצוא אותו בתקופה הזאת, כשנדמה שאני בלופ אכזרי שאף פעם לא משתנה..
"אוי, מילים.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
