אני יושבת מול מחברת. בדיוק כמו פעם
כותבת כדי להפסיק לבכות.
לא לסדר מחשבות
לא להבין רגשות
פשוט להפסיק את הפעולה האובר-אמוציונאלית הזאת
שמתישה אותי כל כך..
למה לא יכולת לאהוב אותי כמו עכשיו
רק כשעוד היינו ביחד?
כשעוד הייתי שלך?
כשעוד הייתי אני?
למה לא חזרת לפני שעברתי הכל לבד?
כשלימדתי את להתמודד לבד?
כשהרחקתי ממני את כולם?
למה גרמת לי לעזוב?
אהבתי אותך כל כך
נתתי לך עד שלא היה בי מה לתת יותר
ואיבדתי מעצמי
אבל זה בסדר
כי הכל היה מובן -
זה בשביל האהבה שלי.
כדי שהוא יהיה מאושר.
ואתה,
רק צעקת והשתקת ויצרת בורות
שעם הזמן הבנתי שרק ללכת יסגור אותם
ולא חשבתי שתיתן לי ללכת
לא העלתי בדעתי שמה שקרה יקרה
לא דמיינתי שאני אהיה מי שאני היום
דו פרצופית מגעילה שמחלקת חיוכים סתמיים
צבועה מזוייפת שרק מרחיקה אנשים
אדם קשה
ואדיש
וציני
ורע
אחת שנשברת ובוכה
ואז כועסת על עצמה
שיושבת בין אנשים ולא מבינה מה היא עושה שם
שמעבירה את היום על אוטומט.
רק חזרת ואמרת כמה אתה מכיר אותי
ואת הצחוק שלי
והחיוך
והשטויות
ולא ידעת כמה זמן לא פגשתי את אלה האמיתיים על הפנים שלי..
לא תיארת בכלל כמה כאב יש בי,
כמה שתיקה
וכמה צרחות שאף אחד לא יודע,
אף אחד לא מכיר.
ורציתי לספר לך על העבודה שהפכה להתמכרות משכחת מחשבות,
על החברים שהפכו לכמו מוזיקת רקע נעימה בערבים,
על הלימודים שהפכו לחסרי תכלית ואמביציה
על התוכניות לברוח מכאן כבר ולהתחיל במקום שבו אנשים לא יודעים עליי כלום,
ועל העתיד שלא ברור כמה כזה עוד נשאר..
רציתי שלא תזכיר את מי שהייתי פעם
ושאם כן,
שאני אצליח לבלוע את הקנאה..
ובסה"כ,
רציתי שתאהב אותי פעם כמו שאתה אוהב עכשיו,
כשכבר כמעט מאוחר מידי.
נכתב ב29.9.11
כשרק חזרת לי לחיים
כשעוד לא ידעתי מה אני מרגישה
לפני שהתחלת לרפא אותי מכל הכאבים..
אני אוהבת אותך,
תודה על ימים מדהימים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
