"מה שצריך לקרות קורה"
היא אומרת בגאווה האימהית הצודקת
שמחה, לשם שינוי,
שהאופי שלי הוא לסגור ויכוח מיותר בלקום וללכת.
ככה הכרתי אותו,
ברכבת לפני כמעט שבועיים
ועכשיו
אחרי ארבע פגישות ביומיים
אני כועסת שאני כבר נקשרת
שהוא כבר מרגש
שאני טיפה מרגישה
לא מצליחה להבין אותו ובעיקר לא אותי
לא יודעת אם טוב לו ככה
או שאולי היה מעדיף שאניח לו..
הוא שקט אבל בטוח
צנוע וגאה
מצחיק ורציני
וזה כמעט בלי להכיר אותו.
אני לא יודעת מה בו לא נותן לי להניח לו
כמו מפחדת שיעלם פתאום
ובסוף,
הוא הרי עוד יעלם בגללי
ויקח איתו את התקווה שהוא זרע בכלום זמן
ואני לא יודעת מה יש בו ששונה מאחרים
ובא לי להסתיר את כל הרע
ולהמשיך לצחוק כל הזמן
לחייך
להתרגש
אמרתי לו שעברתי דברים לא קלים
והוא שקע בי עם העיניים האלה שלו..
כשהבין שהוא לא מוצא את התשובה
ושאני לא עומדת לתת לו אותה
הוא שאל
ובפעם הראשונה
לא הסתגרתי בשתיקה
לא ננעלתי מאחורי חיוך מזויף
"לא היום, היום כיף לי"
איכשהו הוא כנראה הרגיש שזאת האמת הכי גדולה שלי
אז הוא נישק אותי
והסביר שהוא פשוט לא יכול היה שלא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
