"במדרגות קול טיפוף צעדים
אור כבה, נקישה עמומה
שואף מלא ריאות את ריחה החמים
ומאבד נשימה.."
ערב אחד, שלי ושלך
זה מתחיל בשיחה רגילה, שמתעמקת טיפה יותר פנימה
ואז מתחיל הסרט ונכבים האורות
ואני מנסה להזכר מתי שכבתי ככה ליד מישהו
לבד, בחושך
והרגשתי נינוחה,
הרגשתי בטוחה.
"ולכל שעות חיינו נוסף
רגע שריפה וקטיפה
חיה דו-ראשית, איש ואשה
זוג פרשים בסופה .."
אנחנו צוחקים הרבה - אבל בדיוק מאותן השטויות
לפעמים אפילו מחזירים אחורה כדי לצחוק עוד פעם
ולאט לאט זה מרגיש לי נכון וטבעי וכמו בית
להיות איתך מתחת לשמיכה עם הטרנינג שלך
לזרוק הערה לאוויר ולדעת שאתה מקשיב
לתת לך לפנק אותי ככה
לשמוע צליל של הודעה ואף אחד מאיתנו אפילו לא זז
ואז לקלוט שאני בכלל לא יודעת איפה הפלאפון שלי נמצא
שזה גם לא מעניין
שהעולם יחכה..
"לטלפונים אני לא עונה
העולם הוא מטרד שולי
כי את הערב אני מבלה
עם הבחורה שלי.."
אני מרשה לעצמי להתענג על המוכר והבטוח שאני מרגישה איתך
שם, מתחת לשמיכה
וכשהסרט נגמר אני לא בורחת ואנחנו לא קמים
כמו ילדים אנחנו משתוללים ולא מפסיקים לצחוק
צחוק שאחריו כואבת הבטן
ומנסים לנשום
ואני מצליחה לראות לרגע קצת פחות עקום וקצת יותר מסודר
ואולי זה אפשרי, אפילו הגיוני
לחזור אלייך הביתה כל שבוע, למיטה שלנו
לצחוק עם הכאב המדהים הזה שכמעט שכחתי שקיים
לשקט והבטוח שאתה נותן לי..
"אם זה יקרה ואם זה יכבה
עם החשש או בלי
את הערב הזה אני מבלה
עם הבחורה שלי .."
עברו שבועיים מאז, שמכעט לא דיברנו
נעלמת לחלוטין
ואני שוב מתגעגעת
הפסקתי מתישהו להתגעגע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
