הייתי אצלך היום.
נסעתי ברחוב המוכר, מרגישה את חום הגוף שלי עולה.
חניתי את האוטו בחנייה הקבועה.
צעדתי מתרגשת לדלת הישנה שמחביאה אותך בתוכה
יחד עם מיליוני רגעים שלי ושלך
דפקתי וצעקת "תיכנסי, מה את דופקת?"
כרגיל, בדיוק סידרת והכל נראה אותו דבר
חוץ מהשולחן החדש
והאלכוהול שהצטמצם
והמסכה עם השרשרת והמשקפיים על החלון
ואנחנו
כל כך טבעי, כל כך נכון..
צחקנו ודיברנו
אבל הייתי חזקה והראיתי שלא כזה משנה לי
הקפה שהכנת לי היה מתוק מידי והסיגריה חלשה מידי.
צחקנו ודיברנו
על הכל, רק לא עלינו
לא על פעם
לא על מה שבפנים
וסמסים וצלצולים שקוטעים
ואמא שלך הופיעה פתאום ואמרה בחיוך מתרגש
כמה גדלתי והשתנתי והתייפתי
ואתה רק הסכמת במילמול מתבייש
וחברים שלך באו וזה בדיוק מה שאמור להיות
אתה לא רואה?!
אתה ואני והם
ולא היא שלך אלא אני..
אבל יצאתי משם רגועה להפליא.
ומה מנע ממני להשבר עד עכשיו אני עוד לא יודעת
אולי זה גל הנוסטלגיה שהיכה בי
ואולי, כמו שהיא אמרה,
זה האביב שלי שהגיע..
ביחד איתך
"אל ימים יפים כשעוד היה לאן ללכת
הבטנו בשקיעה, הבטחנו שלא נשתנה.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
