הסבל שבלראות אותך מידי כמה ימים בעבודה,
הדקירה האינסופית שבלהתגעגע אלייך
או אלינו
או רק אליי מפעם,
הקושי שבלהחזיק את הדמעות שממשיכות להצטבר,
המחנק ההולך וסוגר שבלשמוע כל דבר שקשור בך,
והכי גרוע,
חוסר השליטה על המילים הרעות והעקיצות שנפלטות לי בכל פעם שנוצרת אינטראקציה..
כל אלה ועוד המון אחרים שנהפכו ללימבו המחשבות והרגשות שלי
הביאו אותי היום להחלטה שדי
לא עוד סמסים, לא עוד ריבים,
לא עוד להלחם, לא עוד לקוות,
אני מרימה ידיים ואני מנתקת אותי ממך לגמרי
מבלי להסתכל אחורה, מבלי להתחרט
וההחלטה כל כך סופית ומוחלטת שאפילו אני מאמינה לעצמי שזה באמת אפשרי
אבל כשאני יושבת איתה בפאב הריק
ואחרי שלושה ימים שלא היה לה מושג מה איתי
אני מכריזה בגאווה על ההחלטה שלי,
כשאני יושבת איתה שם
אני שומעת בתוכי רשרושים.
סדקים קטנים שמתערבים ברגשות, במחשבות, בהחלטה
וכבר בדרך הביתה מתחילות הדמעות ששמרתי זמן רב
איך יכולתי להאמין שאני באמת יכולה?
רק לשמוע אותי מנתקת אותך ממני, נשמע מופרך באוזניי
שלא לדבר על לשכוח או להרפות..
וכשאני יושבת עכשיו וכותבת לך מילים שכנראה שלעולם לא תקרא
אני מוכרחה שתדע
שאני מתגעגעת רק מלחשוב על להתנתק ממך אפילו שאנחנו כבר במצב של נתק
שהכעס הוא לא עלייך, הוא על הזיכרונות שאתה מעלה
שאני מוצפת פחד תהומי מלשכוח אותנו
שאני
אוהבת
אותך
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
