אתה חושב שמותר לך אחרי נתק כל כך ארוך
אחרי שהכרחת אותי להגיע למצב שבמקום לדבר איתך
אני שולחת לך הודעה של געגוע
והתשובה שמופיעה צפויה מתמיד
"אני לא במצב להסביר עכשיו.."
מתי אתה כן במצב להסביר?
מתי אתה כן משהו שהוא קשור בי בשנה האחרונה?
אז אתה באמת חושב שאחרי כל מה שעברתי בגללך
עוד מותר לך לנסות לעשות איתי שטויות בעבודה
לזרוק עליי מים כמו פעם
להציק לי
ולעצבן
ובסוף עוד להגיד לי
"את הרי מתה לחייך"
איך אתה מרשה לעצמך??
אני מתחמקת מהמבטים שלך ומהחדרים בהם אתה נמצא
מצמצמת למינימום מילים
ואתה בשלך
עומד מולי מחייך את החיוך הזה
הנגיעה החטופה הזאת
המשפט שרומז שלא שכחת כלום מאיתנו
והמבט שלך, שעוקב אחריי לא משנה לאן אני מסתכלת
ומושך אותי אליו שקועה
לא מסוגלת להתנגד
דברים קטנים כל כך שהם השרידים היחידים לחולשה שלי מולך
שממלאים אותי בנו שוב פעם
שגורמים לרצות להיות הכי בשבילך
ולחזור לשדה ההוא שיצאנו אליו פעם
להתרוצץ בו שוב כמו ילדים
ורק אנחנו שם וכמו תמיד, רק אנחנו ככה יכולים
לנשום את האוויר ההוא
ואז להתעורר פתאום ולראות שאני עוד עומדת מולך
ואתה עוד שואל את אותה שאלה
רק האוויר שנכנס, האוויר הוא אחר
הוא שנותן לי את הכוח להרים מבט
להסתכל בירוק המוכר הזה שלך ולהוציא קול מהפה
ובתוכי להגיד תודה
תודה על הדברים הקטנים שיש לנו
שמזכירים לנו אותנו וגורמים לנו לחייך גם מבלי שנרצה..
גשם. 5 בבוקר. השדה. הנדנדות בחוף של הקיבוץ. ריח של בית. אוכל של אבא. המיטה אחרי העבודה. הגורה שאימצנו. סיגריה בחוץ.
"סמוי מעין
כתוב בגוף
שעת בין ערביים
ליטוף חטוף
שיטוט בשמש
ביום בהיר
צחקוק של עונג
ציטוט של שיר
קרוב אלייך
ימים שלמים
אלוהי הדברים הקטנים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
