ניתקתי איתו קשר.
או שהוא ניתק איתי.
או שפשוט התנתקנו.
לא ברור - אבל הוא כבר לא חלק.
אז גם כשזה נגמר, כמו לאורך כל ההכרות הקצרה שלי איתו
הכרחתי את עצמי לנסות לסמוך עליו - שלא יבקר, שלא יפגע
ואמרתי לו
יותר נכון, כתבתי, אבל הפעם גם שלחתי
מה אני חושבת ועל מה אני מודה.
כתבתי את הדברים שאני מצטערת שאמרתי ומה בו אני כל כך מעריכה.
ובכל זאת, לא אמרתי הכל
כי אם הייתי אומרת הייתי צורחת
שידע שהתחבאתי כמו ילדה קטנה
ושהוא, אחרי כל כך הרבה זמן, דווקא הוא גרם לי לבכות
שידע שהרגשתי כאילו הוא תלש ממני חלקים רק בשביל לדרוס,
שהרגשתי מרומה
ושכאב לי לאבד אותו.
שזה נדיר שזה כואב..
ואז, בסוף בסוף
כשכבר לא היה לי אוויר לצעוק עליו יותר את כל הסודות הקטנים האלה
שתוך יום-יומיים יהפכו ללא מזיקים
הייתי מבקשת לגלות לו סוד שאני בעצמי גיליתי רק כשהוא עלה על הרכב
והסתכלתי בו כמו בפעם אחרונה,
הייתי מבקשת שרק יפסיק להתאמץ ככה כי אין סיבה
כי הוא דורס את עצמו יותר מכל אחד אחר.
שיעשה בדיוק כמוני
ופשוט ירפה ממנו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
