החיים , כמו שאני רואה אותם .

למה כ " כ קשה לי להיות פשוט אני ?

בלי לנסות לרצות אף אחד ,

בלי לנסות למצוא חן .

בלי השקרים , המצבי רוח המשתנים כ"כ .

בלי להתבייש במי שאני ,

באיך שבחרתי להיראות ולחיות .

להיות פשוט אני .

ושמי שלא נאה לו - לא חייב להישאר ,

להיות אני . ר ק אני .

בלי מסכות , התנהגויות ושינויים .

להיות אני . בדרכי שלי .

בלי לחשוב מה אחרים יגידו .

הרי אני כ"כ רוצה להיות אני ,

אני כ"כ מאמינה באני הזו .

למה כ " כ קשה לי להיות פשוט אני ?

שלום , הרבה זמן שאני כבר רוצה לכתוב לכם .

אבל אני מעדיפה לחכות עד שאסיים ... ואז בטח תקבלו אותו .

אז אולי אני עדיין לומדת אצלכם , אולי למדתי .

לא משנה בת כמה אני ובאיזה שכבה או אצל איזה מורה למדתי .

הייתי בינכם . הייתי חלק ממכם .

חלק מהמערכת הזו שלכם , זו שאתם קוראים לה 'משפחה' .

אני לא מהתלמידים חסרי האיזון , שבאות במכתב האשמות של גיל ההתבגרות .

האמת שבשנתיים הראשונות אפילו דיי נהניתי .

זה התחיל בכיתה ט' , שם באמת הייתי בשיא ההתבגרות ,

או לא משנה איך תקראו לזה .

נכנסתי לדיכאון ,

א נ י . הילדה השמחה , המחיייכת , הקופצנית ,

האופטימית הזאתי שתמיד אומרת להיות בשמחה .

המקובלת הזאתי , שתמיד יש לה מלא חברות ..

זאתי שראשונה לצעוק בויכוחים . הראשונה שמתנדבת .

מתחילה לאט לאט .... לצלול . להעלם .

אף אחד לא ממש שם לב , מלבד כמה חברות שהיו זורקות לעברי ,

וגם זה לפעמים " מה יש לך נהיית בדיכי ? " בכזה זלזול .

והיו גם את הנאמנות של " אנחנו כאן בשבילך " .

כמובן שזה לא תרם יותר מידי , אני לא מהמשתפכות .

אז שבוע אחרי שבוע .

ואני כבר לא שמחה . כבר לא מחייכת . כבר לא קופצנית .

כבר לא ממש מקובלת ובלי יותר מידי חברות , אמיתיות ...

מי אוהב להיות ליד אנשים עצובים ?

לא צועקת , ולא מרימה את האצבע לא משנה מה שואלים .

הפסקה - הפסקה , הייתי יושבת בשקט . בשולחן , בקצה הכיתה .

מקשיבה לכל השירים הכי עצובים שיש .

הרגשתי רע . שנאתי את עצמי . במילים ממש עדינות ...

הרגשתי אז שאני לבד . שחייתי בסרט שאני מוקפת בחברות ..

עובדה . אף אחד לא שם לב לשינוי המשמעותי שחל בי ,

או שבעצם .... שמתם לב , אבל לא ממש היה אכפת לכם .

אתם , בתור הבית ספר שלי .

את , בתור המורה שלי .

אתה , בתור המנהל .

את יועצת ... שתמיד חופרת לנו על הדברים האלה .

שום מילה ?

מילא לא הייתם שואלים ובאים ומתעקשים לעזור .

אבל ה ח מ ר ת ם את המצב .

במקום לשאול למה אני לא מתפקדת בשיעורים ,

אז שולחים מכתב הביתה . צועקים עלי .

במקום לשאול למה אני בקושי בשיעורים ,

אז מזמינים את ההורים . מתקשרים .

שוב צועקים עלי . שוב פוגעים .

שלא ידעתי מה לומר , הסתכלתם עלי במבט כזה מזלזל .

עוד דריכה ועוד דריכה ,

שלא נדבר על המורות האלה שמתנכלות ,

שמעליבות , שאומרות מה שבאלהן .

בשלב הזה אני כבר נמצאת ממש ממש למטה .

אף אחד מכם לא בא לשאול ,

מורים התלוננו עלי בלי סוף .

לא שמתם לב שמשהו קורה ? הרי זאת לא א נ י .

לא אני שאתם מכירים .

פגעתם בי כ"כ . באמת שסמכתי עליכם .

אז לא בית ספר . ולא חברות .

ולא משפחה ... כי לא .

כעסתי כ"כ . כל גופי התמלא שנאה ,

בעיקר כלפי עצמי .

אז באותו לילה החלטתי לברוח . לעזוב הכל .

ושתיתי את הכדורים האלה . אחד אחרי השני ..

19 כדורים הכי חזקים שמצאתי .

זה היה לילה נורא .

אני לא אפרט לכם כל מה שהיה , את כל הכאב העמוק ,

שהרגשתי ממש כאילו חותכים לי את הלב .

אבל עד היום , זמן ככל שעבר ..

עדיין ישלי סיוטים בלילה . מן פלאשבקים שחוזרים .

ברוך ה' , לא הצלחתי להרוג את עצמי .

ואני לאט לאט מצליחה לחזור למוטב ... לפחות מבחוץ .

אבל זה גם צעד ענק בפני עצמו שמשפיע על בפנים .

אבל אתם יודעים מה הכי כואב בזה ? שאמנם הצלחתי , אבל לבד .

אני כבר לא מבקשת עזרה , אני לא זקוקה לה .

ב"ה הצלחתי לגלות בי את הכוחות הדרושים .

אני מבקשת שתעזרו להם .....

שתשימו לב . שתפקחו את העיניים .

שתיהיו , לעזאזל , יותר מתונים עם הגישה שלכם ...

אם ילדה לא נכנסת לשיעורים באופן קבוע ,

תבררו איתה . תנסו לעזור .

אם מישהי לא מתפקדת . או להיפך - מתפרצת בחוצפה ,

תשאלו  . תבואו אליה . אתם לא יודעים מה עובר בלב ...

אתם לא יודעים כמה כוח ישלכם .

כמה שכמו שאתם יכולים לדרוך עלינו כ"כ ,

אתם גם יכולים להרים אותנו משם .

תשימו לב לכל תזוזה ,

תפסיקו להיות אנשי - חינוך .

תיהיו אנשים של חינוך .

יש כאלה שבאמת זקוקים לזה .