.

אוקי,אז טעיתי.מה כבר אפשר להגיד?טעיתי.

השלוש מילים המזדיינות האלה ששלוש שנים אחר כך יש לי עדיין עליהם רגשי מצפון,מה אכפת לי לעזאזל?מה?!

ומה כל הקטע הזה של הרחמים העצמיים,וכתיבת בלוג,סיפורים,קטעים,שירים,את מי זה מעניין כל העיניין הזה?

וכל השקרים,השקרים הבלתי פוסקים לכל בן אדם שחשוב לי יותר מכל,ולמה?כדי לא להתמודד עם האמת המזורגגת הזאתי, של אני בתור עצמי?

כדי לא לחטוף סטירה לפנים כל פעם שאני עושה משהו לא בסדר?

ואולי בכלל כולם יקבלו את זה בכבוד,אולי כולם יגידו לי שזאת החלטה שלי,טעות שלי,ושאני אתמודד עם זה לבד?

לא אכפת לי כבר מכלום,למה אני מוצאת בכלל בכל דבר טוב בחיים שלי משהו רע,למה בשבת חתן של אח שלי,פאקינג אח שלי,אני יושבת ובוכה בשקט שאף אחד לא ישמע,למה אני מקשיבה לבעיות של אחרים,למרות שיש לי הר של דברים על הראש,ובורחת.בורחת מהכל,כאילו זה לא רק מסבך את העיניינים,

ונמאס לי כבר להיות חולה,נמאס לי לעשות סקס חסר משמעות למרות שאני לא רוצה,כדי לרצות אותו?לא רוצה,לא על הזין שלי לעשות לך טוב,אני רוצה לבכות,אני רוצה לפגוע בעצמי כמו פעם,אני רוצה לחרוט על היד שלי את השם שלך כמו פעם ואז לחיות עם המצפון על זה שאף אחד לא יראה וללכת עם סווטצ'רט באמצע הקיץ,זה מה שאני רוצה!

נמאס לי להיות בן אדם אכפתי ואוהב,אני שונאת את העולם הזה ואת האנשים החיים בו,בעיקר את האנשים החיים בו.

האם יש בן אדם עשיר אחד בארץ שבמקום לקנות אחוזות או לקנות שטחים ולהקים בהם מפעלים בשביל להרוויח עוד כסף,חשב על לבנות בית עזרה לחסרי בית,לחולי סרטן,לאנשים שבאמת צריכים את הכסף הזה ולא בשביל לקנות ווספה חדשה,יש מישהו כזה?כי אם יש אולי זה יגרום לי להאמין קצת עוד פעם באנשים.

ולמה אכשהו אני אף פעם לא מצליחה לכתוב סוף לפוסטים ולקטעים,ובסוף מוחקת הכל?אז מהיום יש חוק חדש..כל פעם שאני כותבת משהו למרות שאני באמצע משפט ואין מה לכתוב אנ יכותבת בכל זאת,כי זין על כולכם.

כי כדי שבן אדם ירגיש נאהב הוא צריך לחשוב רק על עצמו ועל ההצלחה שלו.

אז אני מוכנה להודות,אני,שונה מכל האנשים,אני אוהבת,ומתחשבת,ושמחה בשביל אחרים,ורוצה להקדיש את חיי לעזרה לזולת ולאנשים שקשה להם והכל בגלל בן אדם אחד שהרסתי את החיים שלו,ואני לא מתביישת בזה.

אז מה יש לכם להגיד על זה?