.

להסתכל על אנשים ממהרים,עוברים מצד לצד יש כאלה שצוחקים עם חברים, יש כאלה שסתם עוברים ממקום למקום בודדים עם הנגן מוזיקה שלהם.

חשבתם פעם מה עובר להם לאותם אנשים בראש?התעניינתם פעם אולי איזה מוזיקה הם שומעים שמעסיקה אותם כל כך הרבה שעות ביום?

או מה עובר עליהם בחיים האישיים,אם יש להם בעיות בבית,או אם הם האנשים הכי מאושרים בעולם..ואולי בכלל יש להם המון(!) חברים,ופשוט הם לא מתחברים לאף אחד באיזור.כי אולי הם משכילים ומאמינים שאין להם צורך בחברויות מטופשות,שהם צריכים להיות תלויים בהם,שהם יודעים שכל עוד יש להם את המוזיקה,ה8 שעות ביום האלה לא יזיקו לאף אחד.

הוא לימד אותי המון,למרות שהוא לא דיבר,ואולי רק בגלל זה הבנתי..שהסתכלתי מהצד והבנתי שאני לבד.

שבאמת אין לי אף אחד,אז נכון..המעט אנשים האלה תמיד כאן בשבילי,תמיד..חוץ מהזמן שאני צריכה אותם.

ואולי הם לא באמת כאן,אלא נוסעים לטיול רחוק בהודו ומשאירים אותי פה לבד...

זה אפשרי בכלל?כשמצד אחד יש מרחק של 1001 קילומטרים זה מזה ומהצד השני כמה שאנחנו קרובים זה מרגיש פי 100 יותר?

ובכלל,נמאס לי לדבר על עצמי,אני רוצה לדבר על אותם אנשים שיושבים בהפסקות בשולחן הכי פינתי בכיתה ושומעים מוזיקה.הייתי רוצה להתקרב לאותם אנשים,כי איתם אני הכי מרגישה בבית.

והאנשים האלה,שבנו סביב עצמם אלפי חומות שמגנות עליהם מהדבר הנורא הנקרא "חברות" אחרי מאות הפעמים שהם נפגעו מהחברה,ולמה?כי הם לא שמו ליפגלוס,מחשוף או כובע נייק לבן?ואם פתאום הם ישתנו?והילדה השמנמנה עם השיער המקורזל תעשה דיאטה ומחליק ופתאום היא תתחיל לצבור חברים,היא באמת תרגיש טוב עם עצמה?עם החברים שלה?והילד הזה,שיעשה גלח וישפוך על עצמו גלונים של בושם בליווי זקנקן קטן?לא יתגעגע לרעמת השיער שהיתה לו?ואולי הם באמת ירגישו טוב....יחשבו שזה רק עשה להם טוב...למרות שעמוק בפנים אני יודעת שכל לילה לפני שהם הולכים לישון,הם מלבישים על עצמם את שתי האוזניות,מדליקים את המוזיקה על הווליום הכי גבוה ונרדמים לתוך החלום המתוק של הלילה לרגע הכי טוב שלהם ביום.