.

(רופאה יושבת במרפאה בבגדים לבנים ומכובדים,נכנס למרפאה ילד שברירי עם בגדים מרופטים)

הילד:(בעדינות וגמגום)אפשר להיכנס?

רופאה:בטח,מה שלומך? לא התראנו כבר שבוע..מה קרה הפעם?

הילד: כלום....זתומרת...! אמ... ע..עף לי כדור על היד ש...ש..שיחקתי עם ילדים בשכונה..כן!עף לי כדור על היד ששיחקתי עם ילדים בשכונה.

היא..אמ... ממש כואבת...את יכולה לבדוק אותה...?בבקשה...?

רופאה: בשביל זה אני פה,לא?בוא שב.(מצביעה על מיטת המטופל)

(הילד מתיישב)

רופאה: איפה זה כואב לך?

הילד:פה כזה.... (מצביע על איזור ביד)

רופאה: מה קורה עם העיניינים בבית?אתה יודע שזה לא יכול להמשיך ככה.

הילד: (נלחץ)איזה עיניינים בבית?אין שום עיניינים בבית! הכל בסדר..!פגע בי כדור,זה הכל!

(נהייה חושך על הבמה,הילד בפריז,הרופאה מתקדמת לקדים הבמה והאור מכוון עליה)

רופאה:רואים את כל זה? (מסתכלת על עצמה ועל המשרד) כל המכשירים האלה? החלוק הלבן? זאת לא אני,לא באמת.

אתם רואים אותו?הזה שיושב שם בפינה?עם היד השבורה?גם אני הייתי ככה פעם,כבולה בתוך עצמי,בלי שאף אחד יוכל לעזור.

גם אני התנגדתי לספר לאנשים,גם אני הייתי מסתובבת בימים ברחובות ובוכה בלילות.

רק משחק כדור הוא אומר לי,אני יודע שכשכולם יוצאים החוצה לשחק בכדור הוא נשאר בכיתה לבד,ולא כי הוא לא רוצה,זה בגלל שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו,בגלל הבגדים הבלויים שלו,בגלל הסירחון שנודף ממנו ובכלל מי ירצה לשחק עם הילד המוזר שיש לו צלקות בכל הגוף.

אני זוכר שגם לי היה רופא קבוע שהייתי באה אליו לפחות פעמיים בשבוע,כל כך נקשרתי אליו שיום אחד פלטתי בפניו את הסוד הנורא,הזה שהיה אסור לאף אחד לדעת.יום למחרת הוזמנו לחקירה במשטרה,אז אמא לבשה את השמלה הכי יפה שלה,את האיפור הכי מחמיא שלה ואת החיוך הכובש שלה.אני לא אשכח את זה "אדוני השוטר,אני מצטערת שהטרדנו אותך הבת שלי פוגעת בעצמה מתוך רצון לתשומת לב,אני בחיים לא אפגע בה,פשוט יש לה קצת בעיות ואל דאגה,אנו מטפלים בה במסירות רבה ובאהבה." המשפט הזה היה עובד על כולם.. "באהבה".אפשר להגיד הרבה דברים שקרו בבית,אבל אהבה,לא היתה.

מאותו יום הבטחתי לעצמי שהסוד הזה ישאר רק שלי לנצח,שלא משנה מה יקרה בהזדמנות הכי קרובה שתהיה לי אני אברח,ואעזור לכל בן אדם שצריך עזרה.

והנה,שנה לאחר מכן ברחתי,עברתי לגור לבד,פיתחתי חיים חדשים,פתחתי מרפאה לפציעות גופניות,ולפעמים שיוצא לי להתקל בילד כמו הילד הזה.

אני נזכרת במי שהייתי פעם,ילדה בודדה עם רצון אחד מיוחד,להיות כמו כולם.

(אור חוזר לכל הבמה,הילד יוצא מהפריז)

רופאה: אני חושבת שיש לך שבר,בוא ניקח אותך לצילום..

(יוצאים מהחדר.)

קטע שכתבתי, או לפחות סקיצה שלו...אשמח לקבל תגובות והערות.

ובקשר לכותרת הקטע,לא יודעת למה כתבתי את זה,לקטע ספציפית אין שם זה פשוט מה שעלה בדעתי באותו הרגע.