.

כל קידוש שישי יושבים בשולחן.הסבא בראש השולחן,הסבתא במטבח,האבא עומד ומקדש,משמאלו יושבת האמא ואומרת לחיים.

כמה כיסאות ליד יושבת הדודה,לידה הדוד ועוד דודה ועוד דוד,הבת דודה,הילדים.

צוחקים,נהנים,מדברים "באיזה כיתה את שוב?" ושוב צוחקים,מדברים:בית ספר,האח הגדול,חדשות.צוחקים,נהנים,מדברים.

ואז בום.נופל האסימון;זאת לא המשפחה שלי,לא באמת.

ואז יום למחרת,פעם ראשונה השנה כולם נפגשים.

נותנים חיבוק,נשיקה "איך בלימודים?" כל אחד הולך,מתיישב,מדברים.

וגם הם צוחקים ונהנים,צבא,ילדים,לימודים.ואיפה אני בכל זה?יושבת בצד מקשיבה מנסה להיכנס לשיחה "מה?על מה דיברתם?" ועכשיו,מתעלמים.

ואז שוב אני קולטת,בדיוק כמו שקלטתי בשנה שעברה.שאין אותי באמת במשפחה,כי ברור שכאשר צריך להאשים מישהו,או לצחוק עליו או אפילו סתם לדבר עליו בגוף שלישי אני תמיד אהיה.אבל בתור בן אדם?מי בכלל האמין?

הרי תמיד יש את הכבשה השחורה,הזאתי שקצת לא קשורה,שלא במקום.

הרי אני יודעת שעמוק בפנים כולכם קצת מאוכזבים ממני,ממה שהפכתי להיות.שאני לא שמחה כמו כולכם,שכולכם כל כך מאושרים כל הזמן.

ואני גם חושבת שזה הכי עצוב,כי הרי תמיד בארוחות משפחתיות מסתירים את ה"אני האמיתי" שלך,ואתה תמיד שמח ונחמד כמו שצריך,כמו שכולם.

ואז שחוזרים הביתה כל הרעל יוצא החוצה,ואתה חוזר להיות מי שאתה באמת.אז אצלם?אצלם זה לא ככה ,אצלם זה תמיד.

תמיד שמחים,תמיד מאושרים. "תמיד מסתכלים על החצי כוס המלאה" ואני? אני הכבשה השחורה,נורא קל להחצין אושר כלפי אנשים,נורא קל לקבל את כולם ולצחוק ולשמוח. ואז לפעמים,שגם לדקה או שתיים שאני שוכחת להחצין את הדבר הזה,את כל השמחה המזוייפת הזאתי,מורידה את החיוך ואפילו אולי סתם יורדת דמעה,פתאום כולם שוב נורא מאוכזבים.