.

אוקי,כתבתי על כמה שמעצבן אותי שפוסט יחיד בכל הארבע שנים בערך שיש לי את הבלוג שכתבתי קטע וביקשתי,ממש ביקשתי אם אפשר להגיב,לתת ביקורת....ושום דבר,כל כך הרבה כניסות יחסית לבדרך כלל ונאדה,אפילו לא תגובה אחת....

וכמובן שהפוסט נמחק....אז באסה כפולה?!

(רופאה יושבת במרפאה בבגדים לבנים ומכובדים,נכנס למרפאה ילד שברירי עם בגדים מרופטים)

הילד:(בעדינות וגמגום)אפשר להיכנס?

רופאה:בטח,מה שלומך? לא התראנו כבר שבוע..מה קרה הפעם?

הילד: כלום....זתומרת...! אמ... ע..עף לי כדור על היד ש...ש..שיחקתי עם ילדים בשכונה..כן!עף לי כדור על היד ששיחקתי עם ילדים בשכונה.

היא..אמ... ממש כואבת...את יכולה לבדוק אותה...?בבקשה...?

רופאה: בשביל זה אני פה,לא?בוא שב.(מצביעה על מיטת המטופל)

(הילד מתיישב)

רופאה: איפה זה כואב לך?

הילד:פה כזה.... (מצביע על איזור ביד)

רופאה: מה קורה עם העיניינים בבית?אתה יודע שזה לא יכול להמשיך ככה.

הילד: (נלחץ)איזה עיניינים בבית?אין שום עיניינים בבית! הכל בסדר..!פגע בי כדור,זה הכל!

(נהייה חושך על הבמה,הילד בפריז,הרופאה מתקדמת לקדים הבמה והאור מכוון עליה)

רופאה:רואים את כל זה? (מסתכלת על עצמה ועל המשרד) כל המכשירים האלה? החלוק הלבן? זאת לא אני,לא באמת.

אתם רואים אותו?הזה שיושב שם בפינה?עם היד השבורה?גם אני הייתי ככה פעם,כבולה בתוך עצמי,בלי שאף אחד יוכל לעזור.

גם אני התנגדתי לספר לאנשים,גם אני הייתי מסתובבת בימים ברחובות ובוכה בלילות.

רק משחק כדור הוא אומר לי,אני יודע שכשכולם יוצאים החוצה לשחק בכדור הוא נשאר בכיתה לבד,ולא כי הוא לא רוצה,זה בגלל שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו,בגלל הבגדים הבלויים שלו,בגלל הסירחון שנודף ממנו ובכלל מי ירצה לשחק עם הילד המוזר שיש לו צלקות בכל הגוף.

אני זוכר שגם לי היה רופא קבוע שהייתי באה אליו לפחות פעמיים בשבוע,כל כך נקשרתי אליו שיום אחד פלטתי בפניו את הסוד הנורא,הזה שהיה אסור לאף אחד לדעת.יום למחרת הוזמנו לחקירה במשטרה,אז אמא לבשה את השמלה הכי יפה שלה,את האיפור הכי מחמיא שלה ואת החיוך הכובש שלה.אני לא אשכח את זה "אדוני השוטר,אני מצטערת שהטרדנו אותך הבת שלי פוגעת בעצמה מתוך רצון לתשומת לב,אני בחיים לא אפגע בה,פשוט יש לה קצת בעיות ואל דאגה,אנו מטפלים בה במסירות רבה ובאהבה." המשפט הזה היה עובד על כולם.. "באהבה".אפשר להגיד הרבה דברים שקרו בבית,אבל אהבה,לא היתה.

מאותו יום הבטחתי לעצמי שהסוד הזה ישאר רק שלי לנצח,שלא משנה מה יקרה בהזדמנות הכי קרובה שתהיה לי אני אברח,ואעזור לכל בן אדם שצריך עזרה.

והנה,שנה לאחר מכן ברחתי,עברתי לגור לבד,פיתחתי חיים חדשים,פתחתי מרפאה לפציעות גופניות,ולפעמים שיוצא לי להתקל בילד כמו הילד הזה.

אני נזכרת במי שהייתי פעם,ילדה בודדה עם רצון אחד מיוחד,להיות כמו כולם.

(אור חוזר לכל הבמה,הילד יוצא מהפריז)

רופאה: אני חושבת שיש לך שבר,בוא ניקח אותך לצילום..

(יוצאים מהחדר.)

קטע שכתבתי, או לפחות סקיצה שלו...אשמח לקבל תגובות והערות.

ובקשר לכותרת הקטע,לא יודעת למה כתבתי את זה,לקטע ספציפית אין שם זה פשוט מה שעלה בדעתי באותו הרגע.

להסתכל על אנשים ממהרים,עוברים מצד לצד יש כאלה שצוחקים עם חברים, יש כאלה שסתם עוברים ממקום למקום בודדים עם הנגן מוזיקה שלהם.

חשבתם פעם מה עובר להם לאותם אנשים בראש?התעניינתם פעם אולי איזה מוזיקה הם שומעים שמעסיקה אותם כל כך הרבה שעות ביום?

או מה עובר עליהם בחיים האישיים,אם יש להם בעיות בבית,או אם הם האנשים הכי מאושרים בעולם..ואולי בכלל יש להם המון(!) חברים,ופשוט הם לא מתחברים לאף אחד באיזור.כי אולי הם משכילים ומאמינים שאין להם צורך בחברויות מטופשות,שהם צריכים להיות תלויים בהם,שהם יודעים שכל עוד יש להם את המוזיקה,ה8 שעות ביום האלה לא יזיקו לאף אחד.

הוא לימד אותי המון,למרות שהוא לא דיבר,ואולי רק בגלל זה הבנתי..שהסתכלתי מהצד והבנתי שאני לבד.

שבאמת אין לי אף אחד,אז נכון..המעט אנשים האלה תמיד כאן בשבילי,תמיד..חוץ מהזמן שאני צריכה אותם.

ואולי הם לא באמת כאן,אלא נוסעים לטיול רחוק בהודו ומשאירים אותי פה לבד...

זה אפשרי בכלל?כשמצד אחד יש מרחק של 1001 קילומטרים זה מזה ומהצד השני כמה שאנחנו קרובים זה מרגיש פי 100 יותר?

ובכלל,נמאס לי לדבר על עצמי,אני רוצה לדבר על אותם אנשים שיושבים בהפסקות בשולחן הכי פינתי בכיתה ושומעים מוזיקה.הייתי רוצה להתקרב לאותם אנשים,כי איתם אני הכי מרגישה בבית.

והאנשים האלה,שבנו סביב עצמם אלפי חומות שמגנות עליהם מהדבר הנורא הנקרא "חברות" אחרי מאות הפעמים שהם נפגעו מהחברה,ולמה?כי הם לא שמו ליפגלוס,מחשוף או כובע נייק לבן?ואם פתאום הם ישתנו?והילדה השמנמנה עם השיער המקורזל תעשה דיאטה ומחליק ופתאום היא תתחיל לצבור חברים,היא באמת תרגיש טוב עם עצמה?עם החברים שלה?והילד הזה,שיעשה גלח וישפוך על עצמו גלונים של בושם בליווי זקנקן קטן?לא יתגעגע לרעמת השיער שהיתה לו?ואולי הם באמת ירגישו טוב....יחשבו שזה רק עשה להם טוב...למרות שעמוק בפנים אני יודעת שכל לילה לפני שהם הולכים לישון,הם מלבישים על עצמם את שתי האוזניות,מדליקים את המוזיקה על הווליום הכי גבוה ונרדמים לתוך החלום המתוק של הלילה לרגע הכי טוב שלהם ביום.