ועכשיו יותר מהכל,זה נהיה ריאלי.
כי אני יודעת,ואני יודעת בכל ליבי שאם זה יגמר בינינו אני לא אוכל לחיות יותר.
ועכשיו אני באמת שואלת את עצמי,האם זה הולך להיגמר?
אחרי שכמעט התעלפתי מרוב בכי,לקרוא מילה אחר מילה שאתה כותב.
ועוד שורה,ועוד שורה,על כמה שנמאס ואין לך כח יותר.
מנסה להעלות בזיכרון פעם אחת שדיברת ככה,שאולי זה סתם פורקן.
ואז אני מבינה שזה לא סתם שאתה לא בן אדם כזה שפתאום "נמאס לו"
פתאום אני מבינה שזה משהו שמתבשל אצלך חודשים,אולי אפילו שנה ואני אפילו לא יודעת.
ואז אני חושבת לעצמי,שזה בכלל לא אשמתי שקשה לך לדבר,ולהביע דברים שאתה חושב.
ואז מופיעה מן בועית קטנה כזאת בראש,שאומרת שזה כן אשמתי,שאני הזאתי שמקללת אותך בכל פעם
שאתה מנסה להגיד לי משהו רע,שזאת אשמתי שאתה חושב את כל הדברים שאתה חושב,עד כמה שהם לא נכונים
כי אני בן אדם כזה,שנועד להיות לבד.שמנסה להגיע לשלמות חיצונית,למרות שהכל מבפנים רקוב.
אז אני דורשת יותר מכל בת זוג ממוצאת,אפילו יותר ממה שאפשר בכלל לחשוב,ואצלי זה נראה הגיוני ובסדר.
כי זה הכי הגיוני בעולם,לצאת עם ציוני בגרות מעולים,לאחר מכן ללמוד רפואה,להתחתן להביא ילדים,משפחה.
אני שואפת לשלמות ומתעצלת להתמיד בה.
ועכשיו שאני כותבת את זה עם דמעות בעיניים,אני מוכנה להודות בבעיה שלי,בעצם בכמה בעיות.
אני בן אדם שקשה לו להתמיד בדברים,אני תמיד בורחת למקום הכי מוגן שלי וזה הלבד,אני פחדנית
מידי לקיים את הדבר היחיד שבאמת רציתי כל החיים שלי,אני פחדית ממקומות חדשים,דברים חדשים,אנשים חדשים.
אני ביישנית,כל כך ביישנית שאם מעירים לי אפילו שקפץ לי תלתל מהקוקו או שעשיתי שגיאה במשהו אני מתחילה לבכות.
הדבר שהכי קשה לי בעולם זה לאכזב אנשים,אבל בגלל חוסר יכולת ההתמדה שלי והרצון לברוח אני מאכזבת את כולם.
אני נהיית חולה שנהייה לי קשה מידי,לא מרצון פשוט הגוף שלי קורס ברגעים מסוימים,בגלל זה אני גם מלאת רחמים עצמיים.
כל כך הרבה רחמים עצמיים שהבן אדם היחיד בעולם שבאמת מכיר אותי כמו שאני,וקיבל אותי בשנתיים האחרונות בכל רגע
לא משנה מתי אמר לי שנמאס לו.
אני לפעמים שוכבת במיטה וחושבת על הלוויה שלי,בכנות אני לא חושבת שמגיע לי לחיות בסביבת אנשים,אני חושבת שאני תככנית
ומניפולטיבית ושאני באמת באמת בן אדם רע,עד כמה שאנשים לא חושבים כך (לפחות חלק מהאנשים).
אני יודעת שאם הייתי צריכה להיות חברה של עצמי הייתי בורחת ממזמן,כי זה לא קל ואני חברה ממש גרועה.
אני צריכה המון תשומת לב,כמו כלב קטן או משהו בסגנון.אני צריכה שאנשים מבחוץ יבקרו אותי וכשהם מבקרים דברים טובים,
אני לא מאמינה להם.החלום שלי הוא באמת לעזור לאנשים,אבל אני יותר מידי אגואיסטית בשביל לעשות את זה.
קשה לי עם עימותים,לרוב אני מעדיפה לשתוק,ואז בשלב מסויים שאי אפשר כבר יותר אני מתפוצצת ואומרת דברים לא במקום.
בקשר לאנשים שקוראים פה,יש לי שלושה חברים שאני יודעת שהם מכירים את הבלוג,אין לי מושג אם אתם נכנסים אליו או לא.
אני מניחה שלא.
אם כן אני אשמח אם תוכלו להגיד לי שקראתם את זה,ובלי שום קשר אחרי שקראתם את זה,אני אבין אם לא תרצו לדבר איתי עוד
באמת שאני אבין.כי אולי אז יהיה לכם קצת יותר טוב?אני יודעת שאני חברה רעה,אני יושבת יום יום ובוכה על זה.אבל אני פחדנית מידי בשביל
לבוא ולהודות בפניכם שטעיתי,שאני כל הזמן טועה ושלפעמים פשוט קשה לי להגיד דברים,וכל מה שאני צריכה זה חיבוק.
אז רק תדעו,שלושתכם (אם אתם קוראים פה) שאני אוהבת אתכם המון,שאתם הסיבה היחידה בעולם שאני קמה כל בוקר
וחוזרת לישון כל ערב.
ועכשיו,זה בהתלבטות,רק בקשה שיהיה משהו שיגיד לי מה לעשות.
נ.ב.אני אוהבת אותך,מקווה שתבין את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
