.

אף פעם לא הערכתי במיוחד נסיעות ארוכות,מהסוג הזה שצריך להביא משהו להעסיק את עצמך עם מוזיקה או איזה ספר טוב.

תמיד פחדתי שאם אני אכנס לזה יותר מידי אני אפספס את התחנה..

היום כשנסעתי באוטובוס מבית של חברה לקניון,לא משהו רציני במיוחד,נסיעה של חצי שעה לא יותר.

הרכבתי לי את האוזניות,הגברתי לווליום הכי חזק (לאחר בדיקה שאין שום זקנות ממורמרות שרק מחכות לשמוע את הזמזום מהאוזניות ולהתחיל לצרוח עליך

שהנוער של היום לא שומר על הבריאות של עצמו) ,שמתי על נגן רנדומלי ושקעתי בזה.

שירים מכל מיני תקופות,בעיקר ישנות ביטלס וכדומה,שירי דיסני למינהם,קאברים של מייקל ג'קסון וכו'...

ולא יודעת למה,בשילוב הזה של המוזיקה ושל היכולת הישראלית לחטט במה אנשים עושים כשהם על האוטובוס, יש משהו נורא מרגיע,מין דבר כזה שלא מרגישים כל יום שילוב של רוגע,ושל עוצמה.. כאילו אתה כבר לא חלק מהעולם ושאתה רק צופה מהצד.

אני בטוחה שזה בגלל שפשוט המוזיקה חזקה מידי בשביל שתוכל לשמוע את כל האנשים מדברים,או את הרעש של המנוע..

בכל מקרה,זה עשה לי טוב ה"ניתוק" הזה לחצי שעה המסכנה הזאתי,בעיקר עם כל מה שיש בשבוע האחרון.

תמיד יש בעמוד הראשי של ישראבלוג במומלצים לפחות בלוג אחד שמדבר על התיכון ועל ההתעללויות שחלק מהילדים עוברים בתיכון מצד ה"מאגניבים".

גם כן,עולם שם אנשים צבועים.צבועים ואגואיסטים.

ועוד משהו מוזר,לחשוב שאני,השק דמעות המהלך, לא בכיתי פעם אחת בגלל הדבר הזה,פעם אחת! כל פעם שאני חושבת על זה,נכון יש הרגשה מגעילה,

אני נהיית עצובה וכל השרירים בגוף מתכווצים,אבל דמעות?לא ולא..

אולי זה אומר משהו..

לא יודעת,אולי.

עריכה:

עכשיו התחלתי לבכות.אירוני.