"זאת התקווה המתנפצת,על החלום שכבר נשבר,
אבל יפים היו חיינו,כשלא היה לנו דבר.."
בא לי לצעוק בפנים כל העולם,לא רק לצעוק..להתחרפן להשתגע מכל הבעיות שיש.
אבל הבעיות הם לא באמת בעיות,והצעקות הן לא באמת צעקות.כי מי קבע מה רע ומה טוב?
מי קבע מתי מחלה נפשית היא באמת מחלה?ומתי היא סתם חוסר תשומת לב?
ואם אני רוצה.באמת ובתמים רוצה רחמים,שכולם יגידו איך הילדה הקטנה של השכנים התקלקלה כל כך ונמצאת עכשיו במוסד סגור?
ואם אין לי שום בעיה,והנפש שלי בריאה לחלוטין,אבל עדיין יש לי את הרצון הזה,שהוא עצמו לא רגיל.אז זאת בעיה או לא?
מי הבן אדם המהולל שיקבע מה טוב בשבילי?מי הבן אדם אשר קבע שכל אדם צריך ללמוד 12 שנים בית ספר,פסיכומטרי,תואר ראשון,שני,עבודה?למה אנשים מחוסרי עבודה הם עצלנים?למה אנשים שטסים להודו ל10 שנים במקום ללמוד באוניברסיטה הם לא יגיעו לכלום בחיים?למה להיות הומו או לסבית זה עצוב?ובכלל,מי קבע שחייבים לחיות את כל החיים באותה תבנית,בית,משפחה,ילדים,עבודה.מי קבע שכל מי ששונה,כל מי שאינו הולך לפי התבנית המיועדת הוא כושל ולא מבין מהחיים שלו?
אז אם באמת בין כל הדיבורים על חתונה,ילדים ולימודיים פסיכיאטרים עדיין יש לי את הרצון הממש קטן הזה להיות בצד השני של הטיפול.זה הופך אותי ללא שפויה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
