כולם משחקים פוקר

אני אוהב להמר...זה כיף.

אהלן,

אני לא הולך ממש לחשוף פרטים אישיים על עצמי וכדי להקל על הכתיבה אני אקרא לעצמי Spade.

אז אני בן 18, י"ב..

אין לי מושג מה אני רוצה שיצא מהבלוג הזה אבל אני חושב שהוא יעזור לי קצת.
היום יום חופש מבית ספר כי מחר יש מתכונת:/

עוד לא התחלתי ללמוד ואני ממש לא הולך לעשות את זה בזמן הקרוב. שעה-שעה וחצי אני חושב שזה מספיק בשביל ללמוד למתכונת.

זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות...אבל בכל זאת-אני לא אלמד. אין לי מושג למה. זה לא שיש לי משהו חשוב שאני צריך לטפל בו היום, זה לא שאני עייף כי אתמול יצאתי עד מאוחר, זה לא שקשה לי להתרכז כי יש לי בעיות קשב וריכוז...זה סתם כי אין לי זין לזה, ואני אעשה הכל(לא בכוונה, פשוט כזה אני) כדי לדחות את הלמידה. אולי תכף אני אוריד עוד סרט ואראה..אולי יעשה שוב ביד, אולי סתם אבהה בקיר, ואולי אני אחזור לבלוג הזה כדי לקרוא תגובות סתמיות כמו "מזל טוב על פתיחת הבלוג" וחרא כזה.

משעמם לי, ולא באלי לראות אנשים. אני אמור ללכת בצהריים לחבר ללמוד אבל בטח אני לא אלך כי אין לי כוח לזוז:/

אני מסתובב בבית..פותח את המקרר שוב, הולך חצי מטר לסלון וחוזר למקרר כי אולי השתנה שם משהו ופתאום כן יש איזה שוקולד או משהו.

אני שונא את זה שאין שום דבר שאני אוהב בבית. זה לא שהמקרר ריק. המקרר יחסית מלא אפילו...אבל מכל הדברים שיש בו, אין שום דבר שבא לי.

וזה לא שאמא שלי לא יודעת מה אני אוהב כי היא כן יודעת, ואני כן אומר לה מה לקנות לי כל פעם שהיא בסופר..זה פשוט שכשהיא חוזרת הבייתה עם השקיות, ואני יוצא מהחדר לעזור להכניס למקרר, אני מגלה שמכל מה שהיא קנתה..מכל ה500 שקל שהיא אמרה שהיא הוציאה על הקניות האלה, חוץ מחבילת שוקולד אחת שהיא קנתה, אין כלום. מאוחר יותר כשאני רוצה לאכול את השוקולד הזה אני מגלה שאפילו זה שוקולד עם יין בפנים או משהו מגעיל אחר.

ואז אני צועק על אמא שלי שתסתכל מה היא קונה....כי לאח שלי היא קונה מה שהוא רוצה, את כל החטיפים והחרא הזה שאני לא סובל, אז למה לי לא? גם כן השמן הזה...אוכל הכל. כל מה שהוא רואה שאני מכניס לפה הוא מכניס גם. הוא שומע אותי פותח את המקרר, הוא ישר רץ מהחדר אל המטבח כדי שלא יקרה מצב שאני אוכל משהו טעים והוא לא.

אחר כך הוא נעלב שאני קורא לו "שמן". מה לעשות שילד בן 12 וחצי לא יכול לאכול מה שאני אוכל. סתומרת ברור שהוא יכול...אבל אז הוא הופך לשמן הזה שהזכרתי מקודם.

מה שהכי מציק,

זה שכשאין לי שום דבר שבא לי בבית, אני יוצא החוצה וקונה לי מה שאני רוצה, וכשאני חוזר-הם מבקשים ממני שאני אביא להם קצת.

אשכרה אמא שלי מבקשת ממני שוקולד או לפעמים כשאני חוזר עם סנדביץ'בר(לא איכפת לי אם אתם מכירים או לא), היא מבקשת ממני חצי מאומרת לי שאני לא אצליח לאכול הכל.

בואנ'ה, סתמי תפה. תכיני לעצמך אוכל אם את כל כך רעבה. אני מוציא על החרא הזה כסף משלי, לא ביקשתי ממנה שקל כבר שנתיים לכלום. חוץ מהדברים הרגילים שכל אמא שנמצאת במצב כלכלי כמו של אמא שלי צריכה לתת לבן שלה, אני לא מבקש כלום. היא עוד מבקשת ממני..מצחיקה.

הבלוג הזה הולך להיות כל כך מפגר..אבל עדיין זה כיף לכתוב. לכתוב "חרא" גורם לך טוב עם עצמך, לפחות לי הוא גורם ככה. לקלל זה בכלל כיף בכתיבה. במיוחד כשאין מצב שמי שאתה מקלל יראה את מה שאתה כותב.

באלי לשחק פוקר.

לא באינטרנט, עם חברים.

אולי מחר:/

Spade............(מה אני כותב כאילו את השם שלי בסוף? איזה הומו אני יא אללה)