כלור.

נו, סיימתי מועדי א'. נקודת ניצחון קטנה לסטודנטית חרשנית ונחושה שמצאה כוחות לבהייה למדנית וממושכת באינספור דפים מעוטרים במרקרים צבעוניים. הרבה מילים, הא?

ועתה, מוצאת עצמי בוהה. והפעם - לא בדפים ממורקרים, אלא במסך צבעוני מלא מילים, בו המילה השכיחה היא "דרושים". כן, גם אני במעגל מחפשי העבודה הממורמרים. אינספור טלפונים מחברות כוח אדם שמציעות הכל – חוץ ממה שאני מחפשת. בסדר, בסדר. נכון. אז אולי אני מחפשת משהו לא ריאלי. וכן, אין לי באמת כוח ו/או רצון להשתלב באיזושהי חברה אפורה שמתיימרת לשווק את עצמה כבית. יש לי בית, תודה רבה.

ומה עוד יקרה באותה חברה אפלולית? הרי זו בוודאי תכריז כי ישנם בונוסים שמנים. היא תצהיר שאפשר להגיע עד X שקלים בחודש, אם רק, אם רק, תעמדי ביעדים שנציב לך, עובדת מסכנה. תקרעי את התחת בשבילנו, נשלם לך על פי תפוקה מדידה (ולא מדידה, אבל נעזוב את זה). אך בקילופה של אותה "משרה אטרקטיבית" מבצבץ לו שכר המינימום, ועמו מתחוורת העובדה שלאותם "בונוסים מד-ה-י-מ-י-ם" מגיעים רק יחידי סגולה. אלה שאיכשהו נהנים מהעבודה, מהייצור לא עבור עצמם, או שניחנו באותו כוח רצון כביר לקרוע את התחת בשביל מישהו אחר. זו לא אני.

ומכל האמור לעיל – ברור למה אני לא מוצאת עבודה. בכל פעם שאני רואה על צג הסלולרי מספר לא מוכר – במקום שמחה ישנה אכזבה. ואני פוסלת, עבודה אחרי עבודה. רבים מציעים עבודות עם התחייבות, ואני - מחפשת עבודה רק עד אמצע אוקטובר. רבים מציעים משרה מלאה, ואני - משהו גמיש. רבים מציעים מכירות או שירות לקוחות. ואני, מחפשת משהו שלא כרוך בלהציק לאנשים או לשכנע אותם עד כמה כדאי להם להישאר בחברה מסוימת ולשלם לה מיטב כספם מדי חודש. משהו שלא כרוך בלהציע להם לקנות את "ה-מוצר" שבזכותו חייהם ישתנו מעתה ועד עולם, ואיך, איך הם חיו עד עכשיו בלי החיוב החודשי עליו?!

אז מה פסלנו?

משרה עם התחייבות, משרה מלאה, מכירות, שירות לקוחות. מתו כולן. גם מלצרות נפסלה, זו לא מתאפשרת מסיבות של ברך כושלת. וכך, מבלי משים, התפוגגו להן רוב העבודות הסטודנטיאליות השכיחות, ואני נותרתי בוהה בצג המחשב, בהודעות "דרושים".

אז אולי אלך הפוך?

דרושה עבודה, באזור המרכז, שלא כרוכה בתקשורת משכנעת ו/או מתגוננת עם לקוחות ו/או בעלי עסקים אחרים. העבודה צריכה להיות זמנית, עד אמצע אוקטובר (כי אני סטודנטית חנונית ומשקיעה בלימודיי). רצוי שתהיה גמישה, שכן יש לי מספר ימים שאצטרך להיות באוניברסיטה, שם, לשם שינוי, אעשה דברים שאני אוהבת.

ובינתיים? בינתיים אני בוהה. ואם הבהייה תמשך, יש סיכוי שאשבר. כי לצד הסבל, ולצד העקרונות, חשבון הבנק שלי גם בוהה. הוא בוהה בי, אך בעיניו מסתתר לו זעם. "איך יכולת לקנות קפה כל יום באוניברסיטה?!"... ואני מחזירה אליו מבט, נבוך. ואומרת בעצב –

"X שלום, מדברת כלור, במה אוכל לעזור?"