בפרקים הקודמים, של "כלור": כלור יושבת מול אתר אול ג'ובס/ גוב מאסטר/ שות'. מחפשת עבודה. שולחת קורות חיים ריקים מתוכן, ומופצצת באינספור טלפונים מחברות כוח אדם שמציעות לה עבודות סטודנטיאליות חד גוניות. כלור מסרבת. כלור ממורמרת – "הכיצד זה מה שיש לעולם להציע לי?!". כלור נחושה, מוותרת בשלווה.
עד לאותו יום, אז הגיע מייל מפתיע. בהססנות שלחתי הודעה ב"צור קשר" באתר של חברה מסוימת. הציפייה הייתה להתעלמות שקטה, הרי ברור היה כי עבודות מעין אלה לרוב דורשות תעודה – אותה אקבל רק בעוד שנה...
בוקר אחרי, צלצול טלפון רם. קמתי בבהלה.
"שלום, מדבר X ממכון X, שלחת לנו הודעה...".
ריאיון עבודה נקבע. מתוך ידיעה שאני מגיעה כאנדרדוג, גייסתי את כל תותחי הרושם שלי: מילים גבוהות בתיבול של תעודת הצטיינות. או ההפך. כנראה שהרשמתי מספיק בשביל להיכנס תחת הרובריקה של "שבוע ניסיון", אשר כרוך היה במאמרים רבים, לשון ספרותית וקצת אלכוהול.
והשבוע צלח, וגם קודמתי 
; קצת יכולת, חוזקם של קשרים חלשים, והרבה מזל. מתכון לעבודה שבאופן מפתיע הצליחה (ומצליחה) לענות על רשימת הדרישות שהוצגה כאן בפוסט הקודם. יופ יופ הוריי.
ולעניינו.
כמדי בוקר מצאתי עצמי מהרהרת באוטובוס אשר מוריד אותי הישר בליבה של ההמולה המכונה "דרך השלום". הדרך חלפה ביעף, ובעודי משתדלת להישאר ערה מבלי להדביק עפעפיי לאפי תכננתי את יומי. האוטובוס עצר, ומצאתי עצמי נשטפת החוצה בגל של תיקים המחביאים תחתם חיילים.
צעדתי, סהרורית. חולפת ליד מכוניות, עומדת ברמזורים אדומים, עד לצל המיוחל שיגאל אותי מזיעתי.
דרך מנחם בגין.
בום.
תאונת דרכים.
אדם כהה עור, רכוב על אופניו, נפגע ממכונית, שאיך לא – המשיכה בנסיעה מבלי להניד הנדברקס. והוא קם מהכביש, הרים אופניו, מזועזע, צולע. כ-20 אנשים (בלתי תלויים) מסתכלים עליו; שגרת יומם נעצרה. חלקם טורחים לעדכן את שותפם לשיחה הקולחת בסלולרי, כי "מישהו נדרס לידי".
20 אנשים. מסתכלים. מוכרים יוצאים מחנויותיהם, בוחנים את המתרחש.
20 אנשים, עצרו מלכת.
20 אנשים, לא טרחו אפילו להתקרב אל הפצוע ולשאול לשלומו.
ואני? לא יודעת מה זעזע אותי יותר – שלוות הנפש של אותם 20 אנשים, העובדה שמישהו נדרס לידי או העובדה שאותה מכונית, ואותו/ה נהג/ת – המשיכו בנסיעה ולא טרחו לבדוק שלא לקחו חיים.
הסתכלתי בעיניים של חלק מאותם 20 בוהים בעודי היחידה שצועדת לכיוונו של הפצוע, שהפגין סימני התאוששות משולבת באדישות. "הכל בסדר?", שאלתי. "אתה רוצה מים?". עיניים מבולבלות פנו אליי, ובמעין שפת סימנים הובהר לי כי מים לא נדרשים. "להזמין אמבולנס? אני יכולה לעזור איכשהו?".
עתה העיניים עצובות. "לא אמבולנס", אמר לי. "הכל בסדר". ובעודו צולע לידי, שאלתי – "אתה בטוח?"... "הכל בסדר", השיב לי, אוחז בקרסול ימין.
בטרם המשכתי בדרכי הסתכלתי סביבי. מוכרים שבו לחנותם, השגרה נמשכת. כאילו לא קרה אירוע מרתיח, כאילו לא אדם דרס אדם, והמשיך בנסיעתו.
ערב.
צועדת חזרה. שדרות יהודית, מנחם בגין, דרך השלום. ובמעין מזל נאחס האוטובוס נתקע מול עיניי, טרם הספקתי לעלות עליו.
וכדרכם של "קווים ונהנים" חיכינו כ-40 אנשים בתחנה, לאוטובוס הבא שטרח להופיע לאחר חצי שעה, חצי מלא.
כסרדינים בקופסת שימורים עמדנו כולנו, אחד בתוך הזיעה של האחר. התפללנו, איש ואישה, כי האוטובוס יגיע במהרה לתחנת היעד וכי נוכל לנשום שוב את זיהום האוויר הגוש דני ולא את זיעתו של רענו. בעודנו נזכרים בפסוקים תנ"כיים (כי אם כבר מתפללים, שיהיה אמין), שני גברים בשנות ה-30 וה-40 החליטו כי כלל אוטובוס הסרדינים מוכרח לשמוע משנתם אודות נושאים ברומו של עולם.
אז מה היה לנו שם?
להלן מדגם ממשנתם של שני סרדינים בקופסת שימורים –
"סודנים, אריתראים, הכל אותו חרא".
"חבל שאיראן לא רוצים להרוג אותם, היה לנו יותר קל".
"הם ישתלטו על המדינה שלנו. לפחות הכושים יטפלו בזקנים".
"ברור שיש לנו שיעורי אבטלה נמוכים, הם לוקחים בחשבון את כל הסודנים האלה"
"נראה את השמאלנים המסריחים יפי הנפש גרים בדרום תל אביב" (בעודם נוסעים לביתם באזור גבעתיים ובקעת אונו).
"צריך לקחת את כל השמאלנים המסריחים ולהכניס אותם לבריכה עם כל הסודנים, שידבקו בשחפת".
ואני עומדת, נאנחת. ונזכרת באותו אדם כהה עור, שנדרס מול עיני וסירב להזמין סיוע כמו גם להסתייע בי. חשבתי לעצמי - טוב שהוא לא מבין עברית כהלכה. אם הוא היה מבין – הוא היה בוכה, וזועם, ומזדעזע.
מילים פוגעות ובורחות. מילים הולמות בחוזקה אף יותר ממכוניות.
"אני תמיד אוהב לשמוע אנשים שיש להם דעה כמו שלי", אמר סרדין אחד למשנהו; "צריך לנהל שיחות כאלה יותר".
אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה; כנראה וזה לא כרוך בחוויה מודעת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
