רחוק מהבית, קרוב מאוד ללב

לא להאמין שהפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה כאשר ספרתי חודש ימים לפני הטיסה. זה נראה כאילו זה היה רק לפני שבוע כי עברתי כל כך הרבה מאז שהזמן פשוט טס. אז מה היה לנו? 

סמינר של יומיים במסגרת תהליך ההכנה - כאשר האינטנסיביות של ההרצאות פגשה את הכיפיות של ריקודי העם והגיבוש. להיפתח בשיחות לתוך הלילה עם בוגרים מנוסים ולהקרע מצחוק בקטעים הכי טיפשיים עם הקו-יירס. ללא ספק בUWC יש הכל מהכל.

סיור בתל אביב שבמסגרתו התנדבות עם ילדי מהגרים בדרום תל אביב היה אחת החוויות המשמעותיות ביותר שעברתי בתקופה האחרונה. 

סיור בירושלים היה פאן פאן פאן! וחם חם חם! 

מחנה קיץ ווהו!!! היה מרגש מאוד בשבילי, להיפרד מהקבוצה שהדרכתי שנתיים (טוב... להיפרד מ6 מהקבוצה) אחרי שיצאו פאקינג 12 לקורס מדצ"ים. מאוד פחדתי לצאת למחנה הזה כי לא הרגשתי שייכת בכלל כמו שהרגשתי פעם. לא השתתפתי כמעט בשום חלק מההכנות של המחנה ולא הכרתי אף אחד, לא יצאתי למחנה שכב"ג ובכלל הייתי במחנה עצמו רק יום וחצי, ולמרות כל אלו פשוט נהניתי. פשוט מאוד היה לי כיף כמו שלא היה לי כל השנה בתנועה. הכרתי את החניכים האהובים שלי מחדש ונזכרתי בכל הדברים שגרמו לי להתאהב באיחוד ובמחנה קיץ מההתחלה. זה החלק הכי עצוב בכל הסיפור והחלק העצוב מבחינתי בחודש האחרון, עכשיו אני מגלה מחדש את כל הדברים שהפכו בנאליים בעיני. כולל משפחה וחברים. 

הרצון הזה להספיק לראות כל אחד "עוד פעם אחת לפני הטיסה" הפך את הקיץ לעמוס כל כך! אין יום שלא קורה משהו ואני לא נפגשת עם מישהו. ואם כבר יצא יום כזה הוא מרגיש מבוזבז. צריך להספיק לראות, לפגוש, לדבר, לשמוע, להגיד, לקנות, לאכול, לקחת, לתת, לכתוב, לקרוא ולזכור כל דבר, כל דבר קטנטן.

הצורך למלא כל רגע בשביל שלא יהיה רגע דל אפשר לי באמת לבצע את כל זה ואפילו יותר חשוב מכך הוא הראה לי עד כמה אני אוהבת את החיים שלי כאן, את האנשים והסביבה.

אתמול עשו לי בהפתעה מוחלטת מסיבת פרידה, מה שעוד יותר חידד את רגשות האהבה (מן הסתם...).

הגעתי לסניף במושב בידיעה שאני הולכת לשבת עם חברה (דבר די תמוהה כי הסניף הוא פשוט מפגע תברואתי במיוחד אחרי המחנה קיץ. אדם שקול אפילו לא יתקרב לשם מחשש למחלות זיהומיות). ישבנו בפנים ופתאום הדלת שמפרידה בין החדר שכב"ג לחדר שכב"צ נפתחה. וזה מפחיד! יש אגדה שמספרת כי בין כותליו המתקלפים של בית העם חי לו הפאנטום הידוע בכינויו כ"הפאנטום של בית העם", הוא מזכיר בכלליות את פאנטום האופרה מינוס הסקס אפיל (בינינו, מה הייתם מצפים מאדם שנאלץ לצפות בימים יפים יותר במקהלת הכפר הלוא היא "ציף ציף מיאו מיאו" שרה מחרוזת שירי חנוכה ובימים אלו צופה ב... טוב, כלום).

כל מי שיצא לו לבלות ערב לבד במקלט שמע רעשים מוזרים שמקורם ממש לא בשלושה עכברים השוכנים תדיר בסניפנו וכך התוודענו אל הפאנטום. ספוקי.

מתוך הדלת התנפלו עלי אנשים שאני אוהבת. כל כך כל כך כל כך אוהבת! חלק לא ראיתי כבר חצי שנה וחלק אני רואה כל יום וזה פשוט לא שינה כי אני באמת ובתמים אוהבת אותם! ואולי קצת כועסת שהפכו את עניין הפרידה לקשה פי כמה וכמה. אכלנו, שתינו ולא הפסקנו לצחוק.

אם הייתי שמה שקל על כל פעם שמישהו שאל אותי "אבל את לא פוחדת?" או "אבל מה תעשי אם תתגעגעי?" הייתי יכולה לממן לעצמי את הלימודים בקולג'. אני פוחדת ואם אני אתגעגע אני אתגבר.

למעשה, כל יום נוספים כמה דברים לרשימה לא נגמרת של דברים שככל הנראה נפשי תחפץ בהם ואז אני אתגעגע.

סתם לשבת במושב עם דפנה ולדבר על אותם דברים שדיברנו עליהם כבר אלף פעם, ובכל זאת נתפקע מצחוק.

להתחיל לחשוב כבר ביום רביעי מה נעשה בחמישי ובשישי ואז למצוא את עצמנו בבורגוס. שוב. וגם בשבת.

לראות אנשים ב3 בבוקר בחיבת ציון (למרות שזה החור הכי חורי שאני מכירה תמיד אפשר למצוא פה אנשים, גם בשעות הכי לא מתקבלות על הדעת).

לדעת שבשבוע ימי רביעי וראשון קדושים ואין שום אופציה ללמידה למבחנים/ הכנת ש"ב/ להיפגש עם חברים. יש מקהלה.

לנסות בכל זאת לקבוע משהו בימים האלה או להכריח את עצמי לשבת וללמוד ואז להתייאש ולהבין שזה פשוט לא יקרה. יש מקהלה.

לסרוק בכל הפסקה את כל המרחב של מעיין, לנתח את יחסי הכוחות, לשקול אופציות ישיבה שונות ובסוף ללכת להתפגר על הדשא. 

להתחרדן על האבנים.

לפחד כל השבוע מיום חמישי עם המערכת המבעיתה ולחפש בנרות סיבה לחזור הביתה בהסעות המוקדמות.

ללכת לים, כי תמיד איכשהו כולם שם.

לצחוק על המסיבות קונספט המוזרות של המשק שכל הזמן מנסות להמציא את עצמן מחדש.

בכל זאת ללכת למשק ואז להתבאס מהצפיפות/ ערסים/ חום/ מחיר מופקע.

להבין שבחיים לא יהיו מסיבות כמו אלה בחוף, שקוראים להם מסיבות עמק אבל בתכלס יש שם ילדים מכל חור בארץ.

לשבת שעה על פעולה ביום שבת ולהעביר דבר אחר לגמרי ביום שלישי.

לדבר עם החניכים על נושאים שלא אמורים לדבר איתם עליהם.

לשבת 9 שעות על צ'ופרים מושקעים ויצירתיים ואז להגיד שאין כוח להכין פעולות למסלול וכבר נאלתר משהו. 

לשאול כל פעם ביום שישי אצל איזה סבתא אוכלים היום ארוחת ערב, למרות שאני יודעת.

בשיעורי כימיה, לקלל את הרגע בו החלטתי לקחת כימיה.

לבלות בסניף מספר שעות ביחס הפוך לכמות ההשקעה שהפעולה דורשת.

לרוץ בשדות עם אמא, להתפלל שאני אשרוד עד הסוף ואז להתבייש ממש כשהיא מאה מטר לפני ואני אוכלת את האבק שלה.

לשמחה, החיבוקים והתרגשות בבוקר כשפוגשים את האנשים שנפרדתי מהם לפני פחות מ24 שעות.

לכולם ולהכל.

גאד. איך אפשר להיפרד?