זה נהיה קשה יותר ויותר עם כל שנה שעוברת...כנראה שבכל שנה מאבדים יותר אנשים שמכירים...
בחורה כמוני שמכירה המון חיילים...גם איבדה המון מהם...
עם כל מבצע שנכשל,עם כל תאונה צבאית,אני מאבדת עוד מישהו ועוד מישהו שאני מכירה
ועם כל שנה.. זה הולך ונהיה קשה יותר
לשבת בטקס ולהקשיב שירים,לסיפורים...להיזכר באנשים שהיו ועכשיו אינם...
לעמוד בצפירה ולהחזיק את עצמך שלא ליפול...לעמוד בצפירה בשבילם...
ועם כל שנה שעוברת.. הצירה הזו נהיית יותר ויותר ארוכה בשבילי...
כמות האנשים שרצים לי בראש גדלה עם כל שנה שעוברת
אבל כמו כל שנה.. אני מתעלה מעל עצמי ועוברת את זה... ועושה את המעבר הזה מיום זיכרון ליום עצמאות בצורה חלקה..
אני מקווה שאני אצליח להתמודד עם זה גם השנה.. כי למען האמת..גם סלע נשחק עם הזמן...