כמה שצחקנו באותם הרגעים, אני והטיפש הזה שלי. הוא נשכב מעליי,מנשק
בחום ואהבה,האיש שאני הכי מוגנת בזרועותיו,אוחז בי,מנשק אותי. ואז הצחוק שלי פשוט
הפסיק. תמונות החלו לרוץ בראש, עיניי ומוחי מתעתעים בי כך שפרצופו של אהובי מתחלף
ונראה מפעם לפעם כמו פרצוף מוכר מהסיוטים שלי. בקול חלש ורועד עצרתי אותו,קמתי מהר
ויצאתי מהחדר.
תפסתי את עצמי, מנסה להשתלט על הרעידות שהחלו לעבוד בכל גופי, הצלקות החלו
לבעור,כאילו הרגע נוצרו "חצי שנה, חצי שנה, חצי שנה עברה מאז,תזכרי! "
התחלתי למלמל לעצמי שוב ושוב. התאוששתי. הוא ישב על המיטה,המלאך שלי לא מבין מה
קרה " לא התכוונתי לפגוע בך או משהו. אני מצטער" אני שומעת את הפחד בקול שלו. "זה לא אתה
שפגע בי בייבי,זה לא אתה. אני בסדר אל תדאג אין לך מה להתנצל. זה לא אתה"
חיבקתי אותו,מנסה להסוות את הרעידות שעדיין עברו בכל חלקי גופי. " דברי אלי,
מה קרה? מה קורה איתך ילדה יפה? "
הסתכלתי בעיניים האלו שלו, איך אני יכולה לספר לו דבר כזה? הוא כ"כ
יפחד...הוא ידאג לי יותר מידי...זה גם ישפיע עליו.. אני לא רוצה את זה בשבילו.
"אני... אני לא... אתה לא צריך שזה יהיה לך במחשבות.עזוב.." גמגמתי
בשקט,קול שבור ורועד הסגיר את העובדה שזה יותר מידי חשוב בשביל שהוא יעזוב
,"דברי איתי, בבקשה נו. את יודעת שאני לא עוזב. דברי."
הכל פשוט יצא החוצה, שטף של מילים רועדות ושבורות. איך בנאדם שראיתי אותו כראוי
לאמון שלי, בנאדם שאהבתי להיות בחברתו,שהצחיק אותי,שמשך אותי, איך האקס שלי כפה את
עצמו עליי, שוכב מעליי,מרתק אותי למיטה בלי כל יכולת לזוז, קורא לי "ילדה
קטנה ושמנמנה" מועך לי את הדימוי
העצמי, קורע מעליי את הבגדים תוך כדי שהוא פוצע אותי בלי לשים לב עם השעון שאבא
שלו קנה לו, סיפרתי לו על המאבק שלי,איך שכל הגוף כאב לי כשניסיתי להשתחרר ממנו,
בנאדם ששוקל כפול ממני, סיפרתי לו על כמה שנלחמתי רק שלא ייקחו ממני את הדבר הזה
ששמרתי עליו כ"כ לבנאדם הנכון,לרגע הנכון, הדמעות השקטות שירדו לי על הלחי
כשהייתי בטוחה שזהו,זה זה נגמר. איך שהלב שלי קפץ כשראיתי את הסכין הזו על השידה.
סיפרתי לו על תחושת האשמה הזו שנחתה עלי ביום למחרת, על הבושה, על חוסר היכולת
להסתכל על עצמי במשך שבועות כואבים. על הסיוטים שלא מניחים לי לישון בלילה, הפנים
שמופיעים ורודפים אותי. המטען העצום שיש עליי פשוט יצא לאוויר הפתוח, כאילו 50
ספרים שנערמו לי על החזה נלקחו משם ושוב יכולתי לנשום.
במשך כל הזמן הזה השפלתי מבטי,לא רציתי לראות את עיניו של המלאך שלי
מגיבות למילים שלי, לא רציתי שהוא יראה את הבעת הפנים שלי. דממה התפשטה בחדר
,הרמתי מבטי וראיתי את עיניו הטובות, בורקות מדמעות שעצר. הוא לא אמר מילה,ברגע
אחד הוא פשוט תפס אותי וחיבק אותי הכי חזק שאפשר, כאילו מגן עליי מכל העולם ומכל
הרע והכואב. "אתה זה שהציל אותי" אמרתי לו כשאני מרגישה את פעימות הלב שלו הולמות באוזניי
"אתה זה שהציל אותי, גרמת לי להאמין שוב בבני אדם,באהבה,בחברות. מלאך
שלי"
הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער
בבלוג זה
בכל הבלוגים
