האספלט רועם מתחת לכפות רגלייךהמוזיקה מתנגנת באוזנייך
החברה הכי טובה רצה לצידך
והמחשבות רצות בראש
רצות ויוצאות החוצה אל האוויר
עם כל נשיפה שאת מוציאה
שעוקבת אחר כל שאיפה
קצב הלב מתגבר
"זה טוב"
הברך מאיימת לכאוב
"זה טוב"
האוויר נעשה סמיך
"תמשיכי!"
קצב הלב מתגבר יותר,ויותר,ושוב,ושוב.
"תמשיכי נו,את יכולה. רק עוד סיבוב!"
הנשימה מאיימת להפסיק
"נוו. מאמץ אחרון. ממתי את מוותרת כי קצת קשה?"
זוג עיניים חומות מופיעות לפנייך, את מזהה. הן בורקות. אומרות לך די
" עוד קצת אני יכולה,עוד קצת"
האספלט כבר לא רועם תחת רגלייך
המוזיקה כבר לא מתנגנת
החברה הכי טובה מנסה להבין מה קרה הרגע
הראש כואב,הרגליים חלשות, רועדות, הנשימה קשה
אף קר מוצמד לך למצח,את קמה
שטיפת פנים מהירה, קצת מים לתוך הגרון הזה שלך
"לא באמת סיימת להיום את יודעת.. כן? קדימה קדימה מה שתכננת,עכשיו!"
נופלת על הרצפה וביעילות מצמררת עושה 100 כפיפות בטן
קמה,מותחת,משחררת את השריר,מנסה שוב לנשום
"תנשמי,כולה מה עשית. דיי להתבכיין. מחר כפול."
הקול הקטן הזה. את מחבבת אותו. שריד של שליטה.
"הבטחת." הקול מתחלף,והקול הקטן חוזר לישון,לפחות עד לפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
