אני משתגע!

אהלן,

אני כותב כי אני מרגיש ממש רע.

בגדול, אני בנאדם שקט יחסית. בלי "שריטה". שפוי, הגיוני.

אבל בחודש האחרון אני מרגיש שאני מתנתק מהמציאות, שאני רואה את החיים עוברים כמו סרט. שאני עושה הכל על אוטומט. ואני מתחרפן, ריקני, חסר כל סיבה לחיות.

ולא, אני לא עושה סמים. אף פעם לא עשיתי. אני "ילד טוב" כזה למרות שאני לא שלם עם זה. תמיד ניסיתי להיות קשוח וחזק. ואף פעם זה לא ממש הצליח. אולי פה ושם התחזקתי קצת. אבל לא משהוא משמעותי.

יש לי כמה חברים ממש טובים. ההערכה העצמית שלי היא נמוכה. וזה אולי מסביר למה החברה היחידה שהייתה לי עד היום שקלה 40 קילו יותר ממני.

אה, ואני בן 19. לא, עוד לא בצבא. מתגייס עוד חודשיים - שלושה. לקרבי. כבר עכשיו אני מבין שאני כנראה ישתגע שם. אולי אני אתאבד, אולי יגמור בכלא צבאי. ואולי, אולי, יסיים בכבוד. אני מקווה, אין לי משהוא אחר לעשות. ולא, אני לא יהיה ג'ובניק, ולא משנה מה, יש לי אופי, אין לי אופי. לא אכפת לי. הדבר היחיד שאכפת לי ממנו זה להיות או לחדול. אם אני לא מתכוון לעבור את זה. אני מעדיף כבר לא לחיות. כי אני לא רואה איזה סיבה לחיים אם אתה במצב שלי עכשיו.

אז כמו שאמרתי אני בן 19, משכיר דירה. ברמת אביב. מגיל 16 וחצי אני מחוץ לבית. כשיצאתי מהבית, זה היה אחרי שרבתי עם אבא שלי, ואמרתי לו שאני עוזב את הבית. לקחתי שני תיקים, ושטר של  200 שקל (שזה כל הכסף שהיה לי) ויצאתי מהבית. הוא אמר לי שאני יחזור על ארבע, ויתחנן לחזור הביתה. זה לא קרה. אני עקשן, לא אכפת לי כמה חרא אני אוכל בגלל זה.

בחודש הראשון לעזיבה שלי את הבית, הסתובבתי בין חברים. אחרי זה הלכתי להוסטל. (נוער במצוקה, בלה בלה בלה) לא סיימתי את הלימודים ובעיקרון עבדתי כל הזמן. לפני שנה וחצי השכרתי דירה ברמת אביב יחד עם החבר הכי טוב שלי. שגם הוא עזב את הבית מסיבות אחרות.

כל עוד הייתי בהוסטל היה לי ממש כיף. היה חברה, היו בילויים, היה כסף לביזבוזים. היה כיף.. מאד.. עד כמה שזה נשמע מוזר. התקופה בהוסטל הייתה אחת התקופות היותר כיפיות בחיים שלי.

אבל.. מאז שהתחלתי להשכיר דירה החיים הפכו לסיוט.. למלחמת הישרדות מזדיינת. היו לי תקופות שהייתי עובד 16 שעות ביום.. היו לי תקופות שלא שילמו לי.. נכנסתי לחובות, הייתי בבתי משפט, אכלתי חרא מכל הכיוונים.. לבד, בלי תמיכה. להסתדר עם חובות וחוסר בכסף זה מתסכל, מחרפן. הייתי במשך שלושה חודשים אוכל קבוע שמנת ב2.10 שח. לחמנייה ב2 שח. וטונה ב5 שח. קבוע, ככה פעמיים - שלוש ביום. לא היה לי כסף. ראבק. כמה אפשר לאכול שמנת לחמנייה וטונה?.. כמה? אתה מתגעגע לאכול חם. לדברים טעימים.. אבל אין לך כסף.

הקיצר. מה שבאתי לספר זה, שאני לא יודע למה אבל בחודש האחרון המצב רוח שלי שונה מכל מצב רוח שהיה לי בעבר. אני לא יודע אולי הגעתי לנקודת שבירה. אולי אני בעצם מתפתח, אולי ואולי.. אבל אין לי מושג. אני רק יודע שהזמן עובר ואני לא מרגיש שאני נמצא פה בכלל.. אולי בגלל שהשותף שלי כבר התגייס לצבא ואני מרגיש בודד? אולי בגלל שעברתי תקופה מאד קשה?.

כאילו. המשכורת של חודש אפריל היתה המשכורת שבה החזרתי את כל החובות שלי. אז אני לא אמור להיות שמח? אנשים אומרים לי שאני נראה הרבה יותר טוב. התחלתי לטפח את עצמי.. אם הייתי ברגיל שלי מסתובב כמו הומלס.. סתם כי היה על הזין שלי מה חושבים אחרים. אז פתאום התחלתי להשקיע בעצמי.. להסתפר כל שבוע. לנקות את הבית.. זה דברים שלא הייתי עושה עד היום.. הייתי אשכרה סוג של הומלס.. בהתנהלות, באישיות. אז מה הקטע, אני לא אמור להרגיש עכשיו קטע של אושר? הכל הסתדר? עכשיו הכל קטן עלי? וואלה אני אפילו מרגיש שאני נראה ממש טוב. אבל מבפנים אני מרגיש פשוט חרא.. ברמות הזויות. מרגיש כאילו אין לי כיוון, מטרה, משהוא להאחז בו.. אין לי שום אמונה פשוט.. אני לא מאמין בכלום, אפילו לא באתיזם. שזה סוג של פרדוקס או התחכמות. אבל אני אשכרה לא מאמין בזה שצריך להאמין במשהוא.

אולי זה מה שדופק אותי? אני לא יודע. בכל מקרה.. אני כרגע לפחות עייף מת, ישנתי אתמול בערך 4 שעות. ועבדתי מ8 בבוקר עד 5 בצהריים. אז אני מפורק רצח.. אני מת לישון אבל אני צריך להוציא את הכלב.. אה, כן.. גם יש לי כלב. סך הכל.. חח אשכרה אם אני מציג רק את הנתונים היבשים, אני בנאדם די מוצלח יחסית לילד עם ילדות עשוקה. דירה, כלב, עבודה, כסף, בילויים. הכל נחמד וטוב ויפה..

אז למה אני רוצה למות?